אשליית הוודו קמה לתחייה
זעם, זעם, זעם
שחור, שחור, שחור
תאונה בכביש הערבה -
לא אכפת לי!
מרכז חשיבותי - אני!
ריפוי, ריפוי, ריפוי
מוות, מוות, מוות
ואולי במותו אתקע עם חייו?
לנצח.
אם כך שלא ימות.
שתמות אהבתי
שימות כאבי
שייהנה ויחיה
ורק שיעזוב אותי לנפשי!
הוא לא,
כן, לא, כן, לא, כן, לא הגבר של חיי.
שיעזוב, שיעזוב, שיעזוב
כאן ועכשיו.
רוצה לנתק עצמי ממנו ולא יכולה
למה? למה? למה?
ניתוק! ניתוק! ניתוק!
אני שונאת אותו!
הנרקיס שבמרכז הביצה
מהפנט אותי עם יופיו
מושך אותי בחבלי קסמיו להיכנס לתוכה -
ביצה טובענית
הצילו! הצילו! הצילו!
המים בולעים אותי
בולעת אותם
הבוץ מסמא עיניי ואיני רואה את היציאה ממנה -
ביצת חיי -
דביקה, מתעתעת וירוקה
גדושה בקנאה ותלות רגשית
לא, לא, לא
די! די! די!
רוצה להיבלע על ידי תולעת הזמן
להישאב על ידי כוחות חזקים מתודעתי
עורגת לאוזלת ידיי מול היקום
ורוצה למות - היום
להיוולד מחדש - מחר.