נהג מונית שמן בשנות השלושים
וגרפיקאי מקריח בן עשרים וחמש
נפגשים בנקודה בה נפגשות
הרגליים שלך.
מחליפים מבטים נבוכים
ומברכים זה את זה לשלום
הוא לא מכיר אותי
אני לא אותו.

יכולנו בעצם להיות שתי דמויות
באופרה עלומה מהמאה ה-18
אולי איזו יצירה גנוזה
מאת המרקיז דה סאד.

בדרך החוצה, כל אחד מאתנו
מדביק בתורו נשיקה על כל אחת מהברכיים שלך
בלי שום חשיבות פוליטית
לאיזה צד.
קצת כמו לגרד את מעקה האוטוסטרדה
בפנייה חדה
הביתה.

רק שהוא נשאר
ואילו אני בדרך הביתה
נאלץ להיזכר במשפטים
אופיניים לך, כמו למשל:
שאת בנאדם נורא ריאלי ו -
שאת בנאדם נורא עצמאי ו -
שאת בנאדם נורא חזק ו -
שאת בנאדם נורא רגוע  ו...
כל הדברים האחרים.

פעם, לפני כמה מאות
(זה היה עוד לפני המהפכה)
צפיתי ב-"נישואי פיגארו" של ו. א. מוצארט, מהאולם הראשי.
לבשתי חולצה מכופתרת וחשבתי על אהבה
חוצה מעמדות בשרירותיות של טבלת אקסל.
אחר כך נזכרתי
איך, כעבור שלוש שנים
ננהל רצ'יטטיב טלפוני
אמיץ וחוצה-מעמדות
עם המון שתיקות נעימות באמצע.

אז-
הר פרידריך פון-אויכסברנברבורג, דוכס קארינתיה
ואני, טיפוגרף החצר של נסיכות ליכטנשטיין
נפגשים בין הרגליים שלך ומורידים כובעים.
בעצם הוא רק נוגע, לשם נימוס, בכובע הנוצות שלו
ואני, לי אין כובע.
יש לי פאה נכרית, פשוטה עם סילסול בורגני יחיד
ואני מקווה שהיא לא תישמט
בזמן שאני אתכופף לנשק את
אחת הברכיים המקופלות שלך
(לא חשוב על איזה צד של המעקה הפוליטי).

פעם, בסוף המאה ה-18
(זה היה ממש לפני פרוץ המהפכה)
ישבתי באחד היציעים וצפיתי ב-"דון ג'יובאני" של ו. א. מוצארט.
בזמן הדואט שבין הדוכס לרוזנת
חשבתי על מעשה אהבה חפוז
חוצה-מעמדות
כמו להב גיליוטינה.