כל כך הרבה דברים רצים אצלי עכשיו בגוף.
מחשבות, תחושות, צבעים, וכל מני דברים
שאני אפילו לא יכולה לתת להם שם.
כמו שמשחררים את הפקק באמבטיה,
וכל המים זורמים להם לתוך מערבולת קטנה.
אין איך לעצור אותם, הם שועטים קדימה.
רצים למקום אחר, רוצים להצטרף למקומם הטבעי
בחוץ.
לפעמים אני רוצה להחזיר את הפקק חזרה,
לעצור אותם, שתפסיק כבר המערבולת הזאת.
אבל מי באמת רוצה להישאר ולשבת בתוך אמבטיה
שהמים בה מתקררים אט אט.

זה מדהים, איך רגע קודם היית רק את והמים החמים
והאמבטיה שחשבת שתימשך לנצח
ופתאום את מרגישה את זה.
ההתקררות האיטית, ההבנה שלא תוכלי להישאר כך לנצח,
שעוד רגע תקומי, תתנגבי ותחזרי לחיים.
ואת מביטה במים והם בך.
את חושבת כמה דקות, עד שאת מרגישה שזה בלתי נמנע
ידך נשלחת בכלל בלי לחשוב ופותחת את הפקק,
נותנת מקום למערבולת.
את מבינה שאין ברירה, היא חלק מהחיים.
ובכל זאת את גם עצובה. אין מה לעשות, זה חלק מהמערבולת.
כשהיא מופיעה את כבר לא יכולה לגמרי לשלוט בה.
היא סוחפת ומביאה איתה דברים שלא חשבת, היא מציפה דברים ששכחת
בכלל שהכנסת לאמבטיה, דברים שהחבאת עמוק-עמוק בתוך הקצף הרך
והנעים שלה.
את יודעת שיהיו עוד הזדמנויות, ושתהיה עוד אמבטיה,
אבל יחד אם זאת, את מבינה באותו הרגע כמה האמבטיה היא זמנית.
כן, ישנם רגעים, כמו למשל אחרי יום קשה או עצוב, אחרי מריבה
קשה או כעס שתיכנסי אליה ותתמכרי למים.

אבל בסופו של דבר
גם את יודעת , או יותר נכון מרגישה -
שאמבטיה היא רק אמבטיה.