כשליבי היה עוד צעיר, דאגו לפצועו.
תקעו בו את מחטי המכות, וסכיני ההשפלות, מלח המילים, ורעל
הבדידות.
הלב התמוטט, התחרש והפך אילם, הסתגר בצילו והסתתר מאחורי מחלות
נפשו.
לפתע נתגלתה נקודת אור בחדרי ליבי החשוך.

"הנה,
הזדמנות לברוח."

וכך, לאט לאט התרפאו הפצעים והפכו לצלקות מעומעמות.
כל הסבל הפך לזיכרון מעורפל, הצלילים חזרו להישמע והקול הערב
שוב פרץ מהגרון.

"זהו!"

חשב ליבי.

"אין עוד מחטים, סכינים, מלח ורעל, לא עוד מכות, השפלה
ובדידות.
והפצעים? הם רק זיכרון רחוק."

אבל לא כך רצתה המציאות,
הצללים עוד רדפו את הלב, ויום אחד הופיעו שנית.
ושוב התמוטטות, התחרשות והתאלמות.

"ליפול אפשר מהר,"

חשב הלב.

"אבל לחזור מתהום ושוב לברוח?, זה דורש את כל הכוח שנשאר."