ישבתי על המיטה.
את ישבת על השטיח עם הכלבים הדלמטיים מהסרט ההוא עם קרואלה
דה-ויל והיית שקועה בלגו הצבעוני שלך. עיירה מיניאטורית קרמה
עור וגידים, תחת ידייך הקטנות. הייתי עוזבת את החיים שלי ברגע
אחד ועוברת לגור שם, נתונה לחסדייך. המאפייה הפינתית, מבנה
פשוט וצהבהב, עם שם צרפתי בסגנון "לה באגט", כמעט והעלתה
ניחוחות של בצק חרוך בתנור. בארומת הקפה כבר לא יכלתי לטעות.
ניחוח מריר - מתקתק של פולים טריים שזה עתה נמסים במים החמים,
נושקים לסוכר החום.
הרשיתי לעצמי לקחת סיבוב בסמטאות הצלולות, באפור ולבן, להרגיש
את אבני הגיר המתפוררות. לטעום אותן- קצת מלוחות, מתערבבות
בפה, הופכות לעיסה יבשה ומציקה.
בכיכר העיר, נגן מנדולינה כתום הביט לשמיים, מנותק בתכלית מפלג
גופו היוצר. צלילים שחודרים עמוק אפפו את אותו הבוקר, או אולי
צהריים, במלנכוליה מתבקשת.
מצאתי את עצמי מוחה דמעה קטנה, כך מבלי שתשימי לב. בחיי שהייתי
עוזבת הכל לטובת בית עץ אירעי עם מים זורמים. מצידי שלא יהיו
חמים.

קרן שמש מאוחרת חדרה דרך חלון האוטובוס הכהה ונחה על רגלי
החשופה. הורדתי את האוזניות והנחתי לרגע את המחברת המקומטת על
הברכיים. קרן האור שלי ליטפה את הנייר, מתמקדת על כמה מילים
בעזרתן ניסיתי לתאר את הנוף שגמעתי בכל חושיי בשבע השעות
האחרונות. החום היה נוראי. הרגשתי את החולצה נדבקת לי לגב, את
הצוואר שלי מנסה לנשום ללא הצלחה. את העורף ספוג הזיעה, את
השיער הארוך בשקע הכתף ומטה. רוב האנשים סביבי ישנו. רוני
השעינה מרפק מעט משופשף על המושב השחוק, בידה השנייה חיבקה את
התרמיל הגדול, שקועה בחצי שינה. מתוך ה- Mp3 שלה שמעתי חצאי
צלילים של שיר מפסקול של סרט שראיתי וכבר הספקתי לשכוח. הרגשת
שלווה מהולה בהתרגשות הציפה אותי. חייכתי בעיניים נוצצות,
נאבקת במחנק המטריד, בגוש שהצטבר לי בגרון.
מבטי חזר אל קרן האור שלי, שכעת כבר התרכזה רק ברבע השמאלי
התחתון של הדף.
החלטתי לצייר אותה. ככה, שקופה ודהויה, מרצדת לפרקים ובעיקר
קורצת.
נזכרתי איך

שינית תנוחה ונשכבת על הבטן. עצמת עין אחת, ובזו הפקוחה
(והירוקה כל כך) הצצת דרך חלון לחדר קטן וביתי בפונדק הצבעוני.
מיטת עץ רחבה ועליה מצעים צחורים נחה במרכז החדר. מנורת
ויטראז' ניצבה אל מול מראה עם מסגרת גסה, כנגד תמונת נוף בצבעי
מים. על השידה הכהה ניצבו שתי כוסות יין. רק אחת מהן ריקה. רק
אחת מהן מלאה, בעצם.

הוצאתי בקבוק מים חמימים והרטבתי קצת את הגרון. ידעתי שזה הדבר
הכי טוב שיש כרגע ולמרות שבדרך כלל אני מעדיפה לא לשתות בכלל,
מאשר לשתות מים חמימים - האפשרות להתייבש קצת יותר גרועה.
הערתי את רוני במרפקייה קלה. היא העבירה יד מזיעה על הגבה
ושלחה אליי מבט מנומנם והוזה. שמתי את הבקבוק בידה ולא הנחתי
לה עד שהיא לגמה מספר שלוקים, שנראו לי מספיקים כדי למנוע
התייבשות באותו רגע. ללא מילים, היא הניחה את ראשה הכבד חזרה
בידה הרדומה ועצמה את עיניה התכולות.
אותה הרגשת שלווה מרוגשת ממקודם, פינתה מקום לעייפות או אולי
תשישות. מחיתי את הזעה מהמצח. את היד ניגבתי בדף המחברת שנח על
ברכיי עדיין. לא הספקתי לצייר את אצבע השמש, שעכשיו כבר הייתה
נקודה רחוקה, במרכז חולצתו הסגולה של הבחור במושב השני.
הבטתי בו, כל כך יפה. תלתלי זהב ילדותיים רקדו למקצב הדרך
המשובשת, מכסים את מצחו ואזניו, כמעט ונושקים לכתפיו השזופות.
פיו היה חצי פעור, ריסים ארוכים הצלו על פניו. ידעתי שעיניו
ירוקות. כשיתעורר, חשבתי, אסתכל עליהן עד שיחייך במבוכה.

את חייכת לעצמך, חיוך שדיגדג לי את הבפנים של החזה. פקחת את
העין העצומה ומיקדת את מבטך בספסל המתפרק, שהוצב בדיוק תחת פנס
רחוב צרפתי. עיגול של אור האיר את הספסל, מלבד הדפנות. אגם
צלול נשק למרגלותיו, את השקט אפשר היה לחתוך בקצה הציפורן.
חיזקת את הספסל בקוביה נוספת. יכלתי להרגיש את גבי שוקע בתוך
העץ הקשה, את ראשי מופנה אל השמיים, שהשחירו כבר כמעט לגמרי
ואת השכשוך של המים. כמעט דממה, דממה שמתגנבת לפינות הכי
כמוסות של הלילה

וחושך ירד על תלתלי הזהב המהפנטים. המחברת שלי הרגישה קצת
מרומה. התלבטתי אם להוציא את הפנס מהתיק. שיר בלתי גמור דיגדג
לי בקצות האצבעות וגם קרן שמש שהלכה לאיבוד.
גם העייפות לא הרפתה וריסיי הרגישו כבדים כל כך. מה- Mp של
רוני, שיר קצבי במיוחד הפריע לי להתלבט. העברתי אותו. רוני,
שהייתה שקועה בחלומות, לא שמה לב. הצמדתי את פניי לחלון, הרבה
חושך הביט בי בחזרה.
הרגשתי את הלשון שלי, יבשה ומחוספסת, אבל המים החמימים לא באו
בחשבון באותו הרגע.

כל החנויות בעיר שלך היו סגורות ורוח לילית קרירה צימררה לי את
העורף. נשכבתי על גדת האגם, נותנת לאצבעי לשוט במים הקרירים.
רקיע של כוכבים נצץ לי בעיניים, שובל כסוף חתך את השמיים
ובדמיוני הלא כל כך מדומה, שמעתי קולות צחוק מהפאב הסמוך.
טעם מריר של בירה וריח סיגריות מחניק עלו בפי, נשבו באפי
ובחילה קלה סערה בגרוני. ריסייך הכסופים המטירו כוכבים מהשמיים
שמעליי. הבטתי בך, מהופנטת ותהיתי אם את עדיין מחייכת.
שוב מצאתי את עצמי על המיטה, שוכבת על הצד ובוהה בך.
אספת את כל קוביות הלגו המיותרות וערמת אותן. בליל צבעוני
בפאתי העיר השקטה, בער בהתרסה זועקת כמעט.

ובאופק הקרוב כל כך, ממש לצד הכביש המפותל בו נסענו, כמה אנשים
הדליקו מדורה. הנהג לא טרח לעצור. שמתי לב למחול הנשימות
שהשתולל באוטובוס המחניק ותהיתי אם אני היחידה שערה.

כשהתעוררתי במיטתך הרכה, את עדיין ישבת על השטיח, אבל הפעם
מבטך היה נעוץ בי ולא בעיר הלגו שלך. חייכתי אלייך בשלווה הזו
שאופפת אנשים בדקות הראשונות של היקיצה, כשהם עדיין מתנדנדים
בין חלום לעירות. חייכת חזרה.
"הבטחת לי שתספרי לי חוויות מדרום אמריקה. אמרת משהו על נסיעה
אחת מיוחדת שהזכירה לך אותי." אמרת בקול עמוק ולפני שהספקתי
לספר לך על אותה קרן אור שהזכירה לי אותך, שאלת אותי- "מתי
בפעם האחרונה ציירת בצבעי שמיים?"