"כשפותחים דלת אחת, עולים כמה מדרגות ומביטים - יש סולם קטן
בעל לא יותר משלושה שלבים - נמצאים אלבומי תמונות, יומנים
ובגדים חורפיים. באלבום הראשון את עם החבר שלך לחיים, מחייכת
במבוכה ומנסה להתעלם מהמצלמה. החבר מביט בך, רגוע, ועיניו
מחייכות. יש גם תמונה בה הוא מחזיק לך את היד ולרשותכם נצח
לחכות. אין בעליית הגג תמונות בהן את בוכה ללא דמעות כשאת מכסה
את פנייך בשמיכה, לא מסוגלת להשלים מחשבה; בהן החבר מרים את
ראשו מעל השמיכה כדי לוודא דבר שכבר ידע. ואין תמונות בהן החבר
מדבר איתך כל הלילה בלי בכלל לשים לב כשהירח מקרב אתכם
בניצוצות לבנים שדוהים, והחבר אומר לך את הדבר הנכון, גורם
לליבך להחסיר פעימה לשנייה ארוכה. והחיוך שלך, לאט-לאט, כמו
פורח מהניצן האחרון, שולח עלי כותרת אדומים ונפתח. כאילו שזו
עדיין רק הפעם הראשונה.
התמונות אולי לא נמצאות כאן, אבל את - עוד זוכרת ומזכירה לעצמך
היכן הרגעים נמצאים. גם כשלא מביטים."

במורד הרחוב המדרכות שורקות בשמחה, מקבלות את פניהם של עלים
ירוקים, הנושרים מעצים רחבים לפי סדר, אל פרחי הגינה שליד
הכיכר. כבר אביב. אני מתיישבת על ספסל. בין לכלוכיו הרבים ושני
הפסים המקבילים החוזרים שמותינו חרוטים. אני זוכרת, איך כאן
סיפרתי לך איך וממתי אני מרגישה. הבטתי לכיוון הנגדי, מחפשת
אחר דבר להיאחז בו. אז עוד לא היו שם פרחים. ואתה החזקת אותי,
כמו בכל פעם שהייתי צריכה, העברת את ידך בנעימות על ידי. זה
נשמע נורא ילדותי לומר, אבל, ידעתי ברגע ההוא שאתה האחד והיחיד
בשבילי, ושאנסה מאותו רגע ואילך להיות כזו גם בשבילך.
אני עדיין מחכה.

- גשמים עזים, עיניים רבות וחתולים כבר עברו בחלקה הזו יותר
מדי פעמים. הגשמים כבר יבשו, העיניים נעצמו ולחתולים יש כבר
משפחות. הספסל הזה נותר לו באותו המקום באדישות המוכרת
לספסלים.
ואני לא שואל אותך בכלל, אם את מוכנה.

זה היה יום חורפי, הו, אני זוכרת. איך כל המשפחות נשארו בביתן.
השכונה הייתה שקטה לגמרי פרט לשלושת הילדים, שכמו שרציתי ללמוד
איך מאז ומעולם - שיחקו בכדור. עד היום, לפעמים אני תוהה אם הם
שמעו את השיחה. ואם כן, יתכן שגם היה להם מה לומר לנו?
שורה ארוכה של מכוניות חולפת עכשיו. אני אפילו לא יכולה לדעת
אם אחד הילדים בדיוק נוהג אל מקום עבודתו החדש, או אפילו לבקר
ידיד קרוב. ומה היה קורה, אם היו מביטים בי כעת, יושבת במקומי
כאילו אנחנו עדיין חיים כמו שהיינו אז.

- היום הזה שגרתי לחלוטין. אני לא זוכר כמה פעמים כבר ראיתי את
המדרכה הזו, הכיכר העייפה הזאת, הספסלים הישנים והמלוכלכים
האלה.
אבל אשה בעלת תלתלים חומים ארוכים כאלה, העוברת באצבעותיה
הדקיקות על פסיו של הספסל?
אלך להתבונן מקרוב, בהחלט הגיע הזמן.

שורת המכוניות כאילו סיימה את מצעד הצופרים היומי באופן רשמי,
ונעלמה. עיני לא התעכבו זמן רב מדי על השמות, בהו באופק.
שמיים, גדרות, מדרכות. ומה שבאמצע הגיע לפתע, נחמד למראה אפילו
יותר מהצבע הכתום שנוצר משקיעה. עיניו כחולות, חדשות; ועם זאת
התחושה היא שכבר הביטו לעברי פעם ממש כך.

- היא נראית מופתעת. לא יודע למה שינויים מפחידים אנשים כל כך.
היה משהו, או מישהו, היה נחמד אפילו, ונגמר. אילי פאת מאת, מה
קרה? אז עכשיו הגיע מישהו אחר. אולי הוא יותר טוב אפילו. לי זה
נראה טבעי. לי היא נראית יפה.

הוא סימן לי שהוא רוצה לשבת. לצערי הוא הסתיר מפניי את השמות
שלי ושלך. אבל אני זוכרת. לא צריך להביט, נכון? הם אצלי.
ניסיתי להיראות רגועה. ואז הוא הסתכל ישירות אל עיניי, והתחיל
לדבר.

"ברגע הזה ויתרת על העבר שלך ושלי. אבל למה?"

אם כבר אני פה, אם כבר להעביר את הזמן כשאני מחכה. אם כבר הוא
ואני יושבים באותו המקום מתחילים לנהל שיחה.
הוא מרבה לקרוא בשמי. זה מזכיר לי מישהו אחר, אבל אני לא בטוחה
מי.

- אני עוזר לה להבין שהעתיד הוא החשוב ביותר. גם קצת רמזתי לה
שיהיה כזה איתי, בעיקר. אני בטוח שכן.
אולי נטייל לנו יחד לאורך השכונה הזו, אולי נחזיק ידיים, אולי
אחבקה. אולי אצחיק אותה והחיוך הזה שלה כשאני קרוב אליה יפרק
אותי חתיכה לאחר חתיכה. אולי היא תהיה אפילו עוד יותר יפה.
אולי היא תהיה אפילו חברה שלי.
ואולי אעז גם להציע לה.

אתה הבטחת לי. הבטחת שלכל הפחות נישאר חברים. ואין לי מושג
איפה אתה עכשיו. הייתי צריכה להיות שם יותר, הייתי צריכה להיות
אחרת יותר, וטובה יותר. אחת כזו שתוכל לסמוך עליה כשעצוב לך,
וגם כשלא. יכולנו לדבר פעם ולהיעלם האחת בתוך עיניי השני כאילו
הניצוצות שלמעלה מפעילים עלינו איזה קסם, או כישוף, כשלמעשה
מדובר רק באתה ואני. אני מחפשת אבל לא מצאתי איפה זה עכשיו.
למה, אתה לא יכול להגיד לי איפה? לאן העולם הזה נעלם, באיזה
שביל עלי לבחור.
זה באמת יותר מדי, מה שאני מבקשת? מדובר כאן בנס, תופעה על
טבעית, בוקר מואר בכוכבים, אלוהים? למה לכל הרוחות אתה לא יכול
לשבת כאן? כאן לידי. בבקשה. רק פעם אחת אחרונה.
ונמאס לי שאין שום דרך אחרת להביא לכאן אותך.

- היא מסכימה, רבותיי. יש לי חברה חדשה. ככה, פתאום. ואני
בטוח, שיחד נוכל, למצוא את כל מה שאנחנו מחפשים.

"ברגע זה מחקת, את השביל בו הלכת לפני שנים, כשנפגשת עם החבר
ההוא, לראשונה."

השמש שקעה, השמיים מתמלאים בכוכבים ואתה לא בא. הוא מדבר איתי
כאן כמה שעות ואינני יודעת מה לעשות כדי שתגיע לכאן, הרי
ניסיתי הכל. אני מרגישה קצת כעוסה על איך שאתה משאיר אותי כאן
בין עבר, למה שזה לא יהיה. יותר נכון, אני פשוט כבר לא מבינה.

- אולי את צריכה להבין שהעבר לא יכול לחזור.

אולי, אולי לא דיברת איתי באמת. היית פה מרחמים, מטוב ליבך, או
פשוט בלי סיבה. אתה האדם הטוב בינינו, אין לי ספק. זו גם צריכה
להיות הסיבה שהלכת - אתה היום עם מישהי אחרת, טובה, שיכולה
להתקרב.
ואני יכולה עכשיו להראות לך, איך שאני גם מצליחה.

- היא מסמנת לי, הבחור שעדיין חדש, שבסדר יהיה אם אחזיק לה את
היד. מאיפה האומץ הזה אני לא יודע. אבל גם לא אכפת לי. ולעולם
לא אעזוב אותה. יש לנו יחד מעכשיו נצח לחיות.

מי זה? מישהו מילא אותי בזכרונות, תמונות ומלים. ועכשיו הוא
עוזב. אבל מה יישאר? אני כבר לא זוכרת את האיש הזה נראה אבל
אצלו, אצל האיש ההוא יש את התמונות. משהו חשוב נלקח ממני. אבל
אינני יודעת מה.
ואני רוצה לדעת מי אני בחזרה.

- עיניה הגדולות, נעצמות, והפנסים ברחוב מתחילים להאיר. אני
מרגיש שקצת נמחקתי ואני מסוגל להיות איתה עכשיו. אני בהווה. כל
שאני יודע הוא שאני רוצה כל כך לחבק אותה.
וזה גם מה שאעשה.

"בדממה הארורה הזו, על הספסל שלך ושל מי ששכחת אתם נעלמים,
מתחבקים. מנסים לגעת, להיאחז האחד בשנייה, לא להבין מהי משמעות
הדבר אך ביחד אתם מסוגלים.
וכבר אפשר לראות איך את מסדרת
את המיטה לאותו אדם
שאת פוגשת, וכבר לא מכירה.
אבל, השאלה המרגיזה מרקדת בין כל הרגעים, חורטת את הגבולות
בצבעה המדמם; מי בכלל צריך זכרון? מי צריך אותי בכלל."