פעם היה בן אדם רגיל.
שחי בבנין רגיל.
עם דירה רגילה.
ומיטה רגילה שבה ישן וחלם חלומות רגילים.
שלא היו הכי רגילים, אבל בעולם החלומות הכל אפשרי כך אומרים.
ובין לבין בבקרים, הוא אכל חביתה רגילה וקינח ביוגורט פירות
שיכול היה להשבע שהיה רגיל.
אבל היוגורט עשה לו צמרמורות לאורך עמוד השדרה, שזה קצת לא
רגיל ואף לא טיפה.
אבל חוץ מזה הוא היה רגיל למדי.
לפעמים לפני השינה הוא חלם בהקיץ על אהבה רגילה.
איך ילכו שניהם ברחוב שהוא מלווה אותה, מסטיק הבזוקה שלו.
הפרח בגנו.
פשטידת הדלעת שלו.
היפה והמבינה.
מלווה הוא אותה בשתיקה ושקיקה.
אהבה וחמלה.
ונשיקה כה רכה.
על צווארה, בחיקה.
בחיוך מלטף.
עוצם עיניים עייף.
ומרגיש זה מרגיש לו רגיל.
הוא נעלם אל מעבר גבולות הדמיון למקום שכל דבר בו סמלי ונפלא.
כמו שקיעות וזריחות.
מתוקות מתוקות.
וגם ארטיק לימון.
ושמלה אדומה.
וחתול שחור.
וכיפה סרוגה.
אך מעבר לדמיונו שם ברחובות מלאכים, אין סמלים ואנשים חרוצים
וקבצנים עצובים מפינות רחוב מציצים...
כי אם עצים ועצים משתרעים על שטחים אין סופיים, משילים מצמרתם
פרחים יחפים.
שנים של נופים.
חודשי הבנה.
שבועות של כנות.
ויום אחד של אהבה מצחיקה מכל שטות.
מתוקה מכל תות.
אהבה שתמיד שם.
רק הוא והיא ברחובות דמיוניים ובחלומות רטובים.
הוא מביט בעיניה והיא בשלו, היא אומר לו לא.
אבל רק כי כך ראוי
שתראה התנגדות
תשחק מחבואים
הן זה אומנות לשחק משחקים.
תופסת נתפס והלב הוא נמס למראה של עין פקוחה לרווחה.
צהובה כמו השמש שכל-כך אהב.
פעם, לפני שהפך רגיל.
יום אחד הוא יחזור אליה, לשמש שלו, אהובתו הקטנה הפגיעה.
לחנהל'ה האופה הקטנה
לשרה ששרה שיר שמח.
גברת חלומות, אשת פנטזיה.
נשיקה על הלחי
צביטת התעוררות
בחולצת נחישות
ומכנסי דילוגים
יקח מקל ותרמיל
ויחזור חזרה אל האיש הרגיל. |