[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אופיר לוי
/
שבע יריות בגן עדן

ב- 12:10 בצהריים שעון שויצריה, נכנס זלדימיר אוברדוביץ לבניין
הישן אך המטופח של הצלב האדום. להפתעתו אף אחד לא שאל אותו
שאלות מיותרות והוא נכנס ללא מפריע. האקדח היה מתחת למעילו,
טעון, עם עתודה של 14 כדורים נוספים. הוא ידע שיצטרך להשתמש ב
- 2-3 נוספים בכדי לוודא שהיהודי שהכיר כל כך טוב בשנתיים
האחרונות, יפרד מהעולם הזה לתמיד.
                                   


     
    קצת קודם לכן, ב- 11:15, עזב את ביתו. רבע שעה קודם לכן
הגיעה אשתו מסידוריה על מנת להחליף אותו בשמירה על בנם המשותף
בן ה - 10 חודשים. הוא לא היה אמור ללכת היום לעבודתו כלל
וכלל, אך מאחר ואתמול לא הצליח לסגור את הקצוות סביב חציית
דירתם של בני משפחת אוברדוביץ, הוא החליט לקפוץ למשרד על מנת
להסדיר את הסידורים האחרונים. הוא הגיע למשרדו ברבע ל - 12,
כרבע שעה לפני היציאה להפסקת הצהריים המפורסמת ומהמקובלת בארץ
האחווה והשלום. פרנץ שכנו לחדר, שנתקל בו בדרך לשירותים, שאל
אותו מופתע:
"What are you doing here? Didn't you take a vacation?"  
והוא ענה באנגלית הארצישראלית שלו:
Yes I did, I have something to do and then I will leave". "
 

                                 


           
    זלדימיר הגיע לגרם המדרגות וטיפס בקלילות לקומה השנייה.
הוא נע במסדרון המטופח לכיוון החדר האחרון בשורה, סמוך לחלון
ממנו נשקף הנוף המרהיב של העיירה "ויניוויל" סמוך לעיר ברן.
הוא הכיר את הבניין והמסדרון היטב. גם את החדר של רפאל בקצה
המסדרון הוא הכיר היטב. הוא זכר מיוחד את כיסא העץ שרפאל בנה,
עיצב וצבע. הרשים אותו במיוחד האופן בו הוא עיצב את מושב
הישיבה כך שלמרות שישבת על מושב מעץ דובדבן קשיח, הרגשת בגלל
הקער המדוייק שהוא יצר, שאתה יושב על כורסא אורטופדית. חבל שלא
אוכל לקחת על הדרך גם את הכיסא, הוא חשב בינו לבין עצמו ועוד
לפני שהספיק להתחבר רגשית למחשבה, מצא את עצמו במרחק 5 מטרים
מחדרו של רפאל.

                                     



    רפי התמקם על כיסאו. עוד רבע שעה יהיה פה שקט מוחלט.
ההקפדה הזו על היציאה לשעתיים של הפסקה מלאה ומוחלטת היא כל כך
חשובה וכל כך יעילה. זה מאפשר לצבור אנרגיות ובעיקר להתנתק
מההמולה שמתרחשת פה יום יום: פליטים מלבנון, פליטים מיגוסלביה
שצובאים על הדלתות ומבקשים עזרה סוציאלית על מנת להמשיך
ולשרוד. הוא התכוון בזמן שהקציב לעצמו - כשעה, להתקשר לחברה
הקבלנית שעימה הם עבדו בשנים האחרונות ושהייתה אמונה על שיפוץ
השיכונים ואחזקתם, על מנת לסגור עימם את שעת הגעתם לדירת שכרגע
שוכנת בה משפחת אוברדוביץ. זה היה חשוב לו כיוון שבני משפחת
דליפג'יץ, שהגיעו זה לא מכבר, חיים בצפיפות נוראית במלון המעבר
שהצלב האדום הציב לרשותם. הוא הרים את השפורפרת וחייג את
המספר. פרנץ, מנהל החברה ענה לו והם סגרו על היום והשעה
להגעתם, שני, 09:00 בבוקר. הוא החל מייד בניסוח המכתב לבני
משפחת אוברדוביץ עם העתק למנהל מחלקת הרווחה בצלב האדום.
    תוך כדי כתיבת המכתב הוא נזכר במפגש הראשון עם זלדימיר:
גבר נמוך קומה, רחב כתפיים, עיניו שחורות ובורקות, שערו שחור
ושופע, בעל שפם וחוסר שקט וסף גירוי נמוך - תכונות שהזכירו לו
את עצמו.
    המפגש הראשון ביניהם היה טעון. זלדימיר שאל מייד בהתחלה
למקור השם וכשהבין שהוא יהודי הוא ביקש לעבור לטיפולו של עובד
סוציאלי אחר. אך המנהל סירב מתוך עמדה מקצועית ברורה של הצבת
גבולות ובעיקר בגלל מחסור בכוח אדם. הוא נזכר איך הכעס גאה בו
כאשר זלדימיר ביקש בבוטות לעבור למטפל אחר. הוא זוכר גם את
הטיעון שלו: "איך אני יכול לקבל עזרה מאחד שעושה כל כך הרבה
צרות לאחים שלי בפלשתין?". אבל הוא השתלט על הכעס. הוא הרי איש
המקצוע מבין השניים. המפגש הראשון היה בסופו של דבר קורקטי.
הוא הפנה את זלדימיר עם בני משפחתו למלון המעבר וקבע עימו ועם
בני משפחתו פגישה לשבוע שאחרי.

                                     



    זלדימיר החליט להמתין מעט. הוא רצה לוודא שאין אף אחד
בקומה כפי ששיער. השווייצרים האלה חשב בינו לבין עצמו, יודעים
לדאוג לעצמם. יש להם איכות חיים. הוא החליט להכנס לחדר
השירותים הסמוך ולעשן סיגריה. הוא סגר עליו את התא, הוריד את
מושב האסלה והצית את הסיגריה. הוא שיחזר את מסע הגעתו לשווייץ
לפני שנתיים מבוסניה-הרצגובינה.
    הוא, אשתו וחמשת ילדיו חיו בחבל ורניצה. הוא התפרנס
מעבודות סבלות: עבודה קשה של העמסת משטחי ירקות ופירות ששווקו
לכל חבלי המדינה. הוא עבד ימים רבים, לרבות בשבתות משעות הבוקר
המוקדמות ועד שעות הערב המאוחרות. הכל בכדי להרוויח עוד כמה
דינרים יוגוסלביים כדי שיהיה במה להאכיל את ילדיו...וגם בכדי
יהיה לו לבזבז בבית המרזח הסמוך למקום מגוריהם.
    הוא סבל מאד מהחיים בחבל. דירתם הייתה קטנה ורטובה ועם
השכנים שלהם היה לו סכסוך מתמשך. הסכסוך הזה הוביל אותו למשפט
ולכלא. הוא היכה עד זוב דם את שכנו כי חשב שהוא מסתכל על אשתו
במבט מיני (גם ממנה הוא לא חסך את מנת ידו). הוא היה ידוע
במזגו החם. כבר בבית הספר, כשהיה בשביעית, דקר בעזרת עיפרון
מחודד, את אחד מחבריו לכיתה שקילל את אביו. הוא הורחק לכמה
ימים מבית הספר וחזר. הוא לא החזיק הרבה זמן מעמד בין כותלי
בית הספר. הוא לא סבל שאומרים לו מה לעשות והוא התקשה לקלוט את
החומר. אחרי חמש דקות מתחילת כל שיעור הוא הרגיש שיש לו קוצים
בישבן. אז הוא היה יוצא ולרוב לא חוזר. עד שעזב.
    הוא החל לעבוד בשוק הסמוך בהעמסה ובפריקה של סחורות.
העבודה הייתה קשה אך בימים ההם היה חשוב לו להרוויח כסף
ובעיקר, להימנע מלהגיע לבית הספר. בעזרת הכסף הוא תיכנן להגיע
לסרייבו הגדולה. הוא שמע ששם מרוויחים יותר ושם יוכל למצוא
עבודה יותר מכובדת: אולי בתעשיית הפלדה המפותחת.
    בשוק הוא הכיר את אשתו, מרים, שהייתה מגיעה עם הגבירה
שלה, לבחור את בשר החזיר מהחנות של הקצב. הוא התאהב בה מייד.
משהו במבט הכנוע והחמימות שהקרינה, הוביל אותו לחשוב שהיא
מתאימה לו. הם התחתנו כשהיתה בת שבע עשרה והוא בן שבע עשרה
וחצי, בחתונה צנועה במסגד הסמוך. כסרבים מוסלמים היה חשוב להם
לקיים את הטקס על פי כללי הדת המקובלים.

                                     



   רפאל כמעט השלים את המכתב. הוא כתב בו שעל משפחת אוברדוביץ
להתכונן לבוא הקבלן בכדי שהוא יחצה את הדירה בה הם שוכנו עם
הגעתם, בקיר גבס. כמו שהיה לפני כן. הדירה הייתה בת שישה חדרים
עם שירותים כפולים ושתי מקלחות. שטחה היה כ- 160 מ"ר מה שהבטיח
מרחב מחיה מכובד לשתי המשפחות גם לאחר חצייתה.
    הוא לא ציפה שהמכתב יתקבל כלשונו. היה ברור לו שביום שני
הוא יצטרך לגלות סבלנות ורגישות רבה בכדי לשכנע את זלדימיר
שאין ברירה. הוא הבין שזה עשוי לגלוש למילים בוטות מצידו לרבות
אימרות אנטישמיות. למרות שהוא היה רגיש לכך הוא זכר את תפקידו:
עובד סוציאלי בצלב האדום שצריך לגלות דווקא בשעות האלה,
תעצומות נפש רבות. גם יכולת להציב גבולות. במקרה זה, זה אף
חשוב שבעתיים. למרות זאת, המחשבה על האופן שבו דברים עשויים
להתפתח גרמה לו לתחושת מתח. הוא כבר נתקל בהתפרצות אחת של
זלדימיר כלפיו. גם אז הוא נאלץ להתמודד עם אימרות קשות כמו:
"חבל שהנאצים לא סיימו את המלאכה" וכדו'. הוא היה רגיש מאד
לאימרות אלה. אומנם, משפחתו לא הייתה ניצולת שואה, אך כנער
ירושלמי שנולד במחצית שנות החמישים של המאה ה -20, למדינה
צעירה שנאבקה על קיומה לאחר קליטת הפליטים מאירופה ומארצות
אפריקה, הוא נמשך מאד לנושא. הוא קרא וחקר עליו רבות. הוא
החליט על הרקע הזה לא לקנות תוצרת גרמנית, לא להאזין למוסיקה
גרמנית ובקיצור לא לבוא במגע עם סממנים גרמניים. הוא התנגד מאד
גם ל"מדיניות השילומים", אם כי הבין את שיקוליו של בן גוריון.

   בהקשר זה הוא נזכר איך נתקל ברכבת מברן לעיירה שבה התגורר
עם ברברה אשתו,  בצעיר גלוח ראש עם קעקוע של צלב קרס שבצבצץ
מתחת לשרוולו. הוא לא התאפק ופנה אליו באנגלית. הצעיר שלא הבין
אנגלית והיה שיכור החל לגדף ולקלל. רפאל החל לחבוט בו. זה
הסתיים במעצר ובייצוגו על ידי אחיה הבכור של ברברה - עו"ד
במקצועו.    
     את ברברה הוא הכיר בישראל. היא הגיעה לבקר את אחותה
שהייתה נשואה לישראלי והחליטה להשאר מעט. היא חיפשה חדר להשכרה
בשכונת נחלאות הירושלמית ונתקלה בו. גבר שחום, גובה ממוצע,
עיניים שחורות ובורקות, שפתיים בשרניות ועדינות, שחשפו חיוך
שווה לב. הוא הזכיר לה מעט את בוב דילן אותו כל כך העריצה.
    האהבה התלקחה מייד. הם למעשה לא נפרדו מאז. כשש שנים.
בשלוש השנים האחרונות הם חיו בשווייץ. משיקולי פרנסה. המשכורת
שהרוויח בצלב האדום הייתה גבוהה בעשרות אחוזים מהמשכורת
שהרוויח במהלך עבודתו בארץ.
    אבל הם החליטו לחזור לישראל. לו זה היה חשוב במיוחד לאחר
הולדת בנו בכורו, איתמר. הוא רצה שהוא יגדל בסביבה יהודית או
יותר נכון ישראלית. לברברה זה לא שינה. היא אומנם אהבה את
שווייץ אך היא התחברה יותר לדינמיקה הישראלית. כמו אחותה. היא
אהבה את הפתיחות, הפשטות ובעיקר את שמחת החיים של הישראלים.
היא הרגישה לעיתים, שהיא נולדה במקום הלא נכון.
   רפאל התגעגע מאד לארץ. אמנם היו דברים רבים שהרגיזו אותו,
השחצנות האשכנזית, השחיתות, הפגיעה בפלשתינאים ומדיניות הכיבוש
המתמשכת, שחיקת מדינת הרווחה ואובדן הערכים. אבל מצד שני זה
הבית. המשפחה הגדולה והחמה, האהבה ללא גבולות, התמיכה
הפסיכולוגית שקיימת מעצם מאפייניה של משפחתו ואורח החיים
המלווה בחום לעומת הניכור השווייצרי הבולט.
    הוא עמד לעזוב. השעה הייתה 12:40. הוא חשב שזה יהיה בסופו
של דבר "בסדר". הרי שנינו, אני וזלדימיר, בני משפחות של
פליטים, שנינו גדלנו במשפחה מרובת ילדים ודלת אמצעים, שנינו
שייכים לשני עמים שסבלו רדיפות פוליטיות וטיהורים אתניים,
שנינו נמצאים למעשה בארץ זרה ומנוכרת שגינוניה ואורחות חייה לא
מתאימים לאופיינו. חוץ מזה הם עשו דרך כבירה מאז המפגש הראשון.
הוא הרגיש שיש ביניהם הבנה ובעיקר כבוד הדדי האחד לשני.
זלדימיר גם הרגיש עד כמה הוא מחבב את אשתו וילדיו. והם אהבו
אותו. הוא לא יכל להתעלם מזה. הוא גם לא הכחיש את זה שאשתו
ציינה את זה באחת הפעמים. הוא נזכר שהיא הוסיפה באותו מפגש, עד
כמה הם מודים לו על עזרתו ודאגתו הכנה.  

                                       



    זלדימיר סיים את הסיגריה, השליך את בדל לאסלה, הוריד את
המים ויצא. הוא חלף על פני המראה. הוא העיף רגע מבט מהבבואה
שהשתקפה במראה. הוא הרגיש שהגיע הזמן. הוא שלף את אקדח ה"סמית
& ווטסון" שגנב כשהם ברחו מבוסניה ויצא מחדר השירותים. כעבור
שניות הוא מצא עצמו בחדר של רפאל.

                                         



    עיניהם נפגשו. רפאל נתקל במבט הקפוא של זלדימיר, וזה נתקל
במבט המופתע של רפאל. הוא הרים את ידו וכיוון את האקדח. רפאל
לא זז מכיסאו. הוא היה קפוא. הוא לא האמין למראה עיניו. הוא
חשב שזה חלום. התמונה של בנו קפצה אל מול עיניו. גם של אימו
שיושבת במרחק כה רב ממנו ואליה היה קשור בכל רמח אבריו. גם היא
אליו. הוא הרגיש חבטה. הכדור פילח את חזהו. הוא ניסה לזוז אך
הוא לא יכל. אחר כך הוא הרגיש עוד אחת, ועוד אחת, ועוד אחת,
ועוד אחת, ועוד אחת, ועוד אחת...שבע במספר. שילמד לקח היהודי
הקטן הזה לא להתעסק עם מוסלמי גאה כמוני, חשב לעצמו זלדימיר
ועזב. גאה ומרוצה.    


     
מבוסס על סיפור אמיתי שהתרחש ב- 18/12/92, בבניין הצלב
האדום, בעיירה הסמוכה לעיר ברן שבשוויץ.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
נפלת? תקום!
קמת? תמשיך
ללכת...


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/8/07 10:49
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אופיר לוי

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה