פרק 3 - ככה זה התחיל
לאחר כמה ימים, בערב הקומזיץ השנתי של שבט המעקובובה (כן, כן,
הם עושים קומזיץ רק פעם בשנה, וגם לא ממש, הם כולה מנפנפים על
איזו ערימה קטנה של עצי הסקה כדי להתחמם) השייח מלעוני פתח
במגוון שירי מדבר שגרמו חרדות נפש קשות לכל השומעים מסביב.
השייח כהרגלו החל לצרוח "נו, יא חארות! למה אתם לא שרים?! אתם
רוצים לחזור שוב לנווה המדבר?!!!"
"לפחות שם יש אוכל..." אמר אחד האנשים והועף לשם אוטומטית ביד
חזקה (יותר נכון בלאטמה חזקה אבל למי אכפת...).
כל הסובבים פצחו בשירה שהייתה מחרישת אוזניים לאלה מהם שנשארו
להם אוזניים (הרי שהשייח מאוד אוהב לכרות לבני שבטו איברים ואת
האוזניים במיוחד).
השייח הפסיק לשיר ופתח בדבריו: "אתם כבר שמעתם את הסיפור שלי
איך אני והסולטן איבני נהיינו אויבים? אחלה סיפור!"
כולם פחדו לענות שכן, אתם ודאי כבר יודעים למה, לכן נשמעו
מסביב קריאות "לא!!!"
"מצוין!" קרא השייח, "אז בואו ואספר לכם, יקיריי!!!"
וכך השייח החל לספר את הסיפור, אנשיו שמעו אותו אין ספור פעמים
אבל ניתן לכם לשמוע גם.

"הכול התחיל במרעה שלו כשהיינו צעירים ויפים לפני כמה עשרות
שנים. אני הייתי בחור צעיר ונמרץ בן 58, הרבה יותר יפה ממנו,
יותר חכם ממנו, יותר חזק ממנו ופי מיליון יותר טוב ממנו בהכול.
הוא היה סתם פרחח בן 21, ואבא שלו אז היה סולטן. אני הייתי עבד
זוטר שרעה את הצאן של סולטן לכלעזה, והוא היה תמיד צץ מאיזה
מחבוא ואז היה מבהיל ומבריח לי את כל הכבשים שהיו לידי בשדה!
כל יום שמונה שעות רק חיפשתי את כולם, ועד אז התעצבן עליי אבא
שלו, שגם לו היה וואחד כרס, ממש אבו-ד'ב-ד'ב, שלא הבאתי לטבח
בזמן שני כבשים, שיעשה לילד שלו חטיף לנשנש, וכשניסיתי להגיד
לו שהילד התחמן שלו מנסה לדפוק אותי, הוא היה מביא פטיש ושובר
לי עוד קצת מהגולגולת. ואומר: "עוף מכאן ולא משנה לי שאין לך
כנפיים!!!" לבסוף גירשו אותי משם כשנתתי לאיבני כבש מוכן
שהכנסתי אליו קצת חומר רעיל שנותן טעם, ואם הוא לא היה כזה
שמן, היה חוטף מזה הרעלה ומתפגר, ס'אמק!!!
אבל מעשי הקונדס שלי לא הסתיימו כאן, בתקופה שלאחר מכן מכרתי
לעוברי אורח לחמים, רק שהיו בתוכם כל הזמן מוקשים, אתם יודעים,
מסמרים וכאלה, לא רציני. אני מסוגל ליותר. בגלל שאני כזה שייח
נדיב, שמרתי לכם קצת. תאכלו!"

מן האוהל שלו הוציא מלעוני מבחר לחמים קשים כבולי עץ אשר נאפו
כמה עשרות שנים לפני כן, והיה להם ריח... איך נגיד את זה...
מיוחד.
"נו, תאכלו!!!" קרא בקולי קולות, דבר שלולא היו אוזני אנשיו
רגילות לרעשים אינסופים יומיומיים, היו כעת מתפוררות לאלפי
גורמים.
המעקובובים בחוסר אונים מוחלט טעמו מן הלחמים ה"משובחים",
והתעלפו.
"הלו?! אתם ערים?!" אמרו השייח ה"מהולל", להלן מלעוני, לאנשיו
והמספר המהולל, להלן אני, לכם הקוראים. "אתם ערים או מה?! אתם
לא רוצים לשמוע את המשך הסיפור?!!!" מייד לקח השייח כיכר לחם
אחד, ודפק אותו לאנשיו אחד אחד בראש (חוץ מלערסוני, פרוטקציה
מה לעשות...). (חבל שאני לא ממש יכול לעשות את זה לכם, לא
נורא...)
כל האנשים המסכנים התעוררו ונאלצו לשמוע שוב את הסיפור
מההתחלה, שוב נרדמו, שוב חטפו מכה, התעוררו ושמעו שוב, וכך זה
המשיך והמשיך עד ש... רגע, זה עדיין ממשיך.... אנחנו ממשיכים
בעלילה או מה?!!! יא שיח!!! יאללה, בואו נקטע לפרק הבא...

פרק 4 - לא! ככה זה התחיל!!!
בינתיים בארמון הסולטן, יושב לו הסולטן איבני מבסוט לארוחה
טובה עם משפחתו, עבדיו והווזיר שלו מקשיעי איבן-טביבע. הסולטן
פותח בסיפור של הערב, שמשום מה זה אותו סיפור כל הזמן (בטח
משום מה, סתם לא הייתה לי סיבה מדויקת), על כל פנים העניינים
התנהלו שם בדומה למתרחש במדבר המעקובובה, רק עם אנשים פחות
פרימיטיביים. על כל פנים אני יודע שזה כואב אבל גם איבני יספר
את הסיפור:

"הכול התחיל לפני 25 שנה כשהשייח המעפן הזה היה רועה הצאן של
אבא שלי, אין לי מושג איך הוא בכלל נהיה שייח. אפילו להנהיג
חבורה של כבשים הוא לא הצליח, הן כל הזמן היו לועסות לו את
הגלבייה כשהוא לא שם לב. כל הזמן היינו צריכים לבזבז כסף בשביל
גלבייה חדשה בשבילו. בכל מקרה בכל פעם שזה היה תורו להביא בשר
כבש למאכל הוא לא הביא כלום כי הכבשים ברחו לו, ולארוחת ערב
הייתי צריך להסתפק בירקות, בוואע, מגעיל!!!
אתם לא מאמינים איך סבלתי! בדיוק כמו שאתם סובלים ממני, כך
סבלתי אני מהמלעוני האידיוט ההוא!"

"טוב לדעת שגם הסולטן שלנו בן-אדם!" אמר מקשיעי. איבני התקשה
להכניס משפט זה למוחו הטרוד והמוגבל גם ככה, ולבסוף בהרהור
שאל: "... אה... למה התכוונת, מקשיעי?" "זה פשוט!" ענה לו
הווזיר החצוף, "העניין שגם אתה יודע מה זה לסבול, אני רק לא
מבין למה אתה חייב להיות כזה שליט מעצבן, ותמיד נוהג לפי הפתגם
הפילוסופי הידוע שהגה מורי כשהייתי צעיר - 'מה ששנוא עליך,
ואתה יודע מה זה עושה לאנשים סביבך כי כבר עברת את זה בעצמך,
תעשה לנתיניך לפני שהם יעשו אותו לך, למרות שבתכלס הם לא ממש
יכולים'! הסיפור הזה נעשה משעמם מפעם לפעם, כמו שנאמר..." "לא
אכפת לי מה נאמר!!!" קרא הסולטן איבני בעצבים, "תן לי להמשיך
בסיפור או שאתה יודע מה!!! אחרי העונש שאתן לך מתישהו, תאמין
לי שכל אנשי לכלעזה, לפחות אלה מאל-לחוח, ידעו שגם הווזיר הוא
בן-אדם!!!" מקשיעי שמע זאת והשתתק מיד ופחד נראה בעיניו.

עונש מעניין, הא? מי יודע מה זה יכול להיות... אה, כמובן!
אלוהים! הוא יודע הכול... אבל יש עוד מישהו שיודע... נו, מי
שיודע הכול על הסיפור הזה... אה, כן! זה אני! אבל אני מוכרח
להשאיר משהו לפרקים הבאים, אז תוכלו להתאפק, כן? יאללה, אין
לכם ממש ברירה. אז איפה היינו?

אגב, זה בדיוק מה ששאל איבני את אנשיו והם ענו לו: "בקטע של
ארוחת הערב, אדוני." איבני חייך והמשיך: "כן, נכון, ידעתי...
ובכן. ואז יום אחד לאבא שלי נמאס ממנו אז הוא העיף אותו
מהארמון. בתמורה לזה הוא הביא לי מתנת פרידה, כבש שהוא אמר
שהוא הכין. אבל התברר שבכבש היה איזה משהו שעשה לי בחילה.
לפחות זה עזר לי לפלוט את כל הירקות (בווואעעעע...). הייתי
צריך להבין מיד שהוא נכנע לי והחליט לעשות לי משהו מועיל, כי
הוא נתן לי וישר פתח בריצה של משוגע, הוא בטח היה נבוך והתבייש
מאוד, אין מה לומר, הכנסתי לו! לא הייתי מתנגד אחר-כך לשחוט גם
אותו ולאכול...
בכל מקרה לאחר מכן הוא נהיה סוחר לחמים כושל, ולא הרוויח מספיק
כל השנה בשביל לקנות פיתה, אני הייתי מת במקומו. אתם יודעים
כמה אני רגיש לרעב..."
"יותר נכון רגיש לשובע, זה הורג אותך אם אתה לא תוקע איזה
שווארמה בכל רגע נתון", העיר מקשיעי.
"אל תעיר לי!!!" אמר הסולטן נרגז, "השומן הזה אולי עשה לי
טרגדיה נוראה בזמנו אבל אפשר לחשוב שזה אכפת לי, ממילא אני לא
חושב על זה יותר..." ופרץ בבכי והווזיר מקשיעי סינן מהצד: "בטח
שלא, עד היום הוא בוכה כמו תינוק בלילה כשהוא חולם על זה..."
וברקע נשמע קולו המייבב של הסולטן איבני.

הגיעה שעת כיבוי אורות וכל אנשי הארמון הלכו לישון. הסולטן
נכנס למיטת ה-4 על 4 שלו ונרדם בעוד הוא בוכה משינה.

פרק 5 - חרא בתבן
הסולטן הבכיין (היי, יצא לי חרוז! טוב, למה להתלהב מסתם איזה
חרוז מסכן... טוב, בכל זאת זה גם משהו...) רגע, איפה היינו?
אה, אז איבני הסולטן התעורר בבוקר מהחלום העצוב שהוא חולם כל
לילה. הווזיר מקשיעי בא לאדונו ושאל: "אז מה? מה חלמת הפעם?
עוד פעם אותו חלום?" "לא!" ענה איבני, "לעזאזל עם השייח הזה!!!
חלמתי שאני פוגש את אשתי המנוחה, שקפיה, והיא מבקשת שאשמור לה
על משאוושה הקטן שלה, ושאני לא אהיה עצוב. אז בכיתי בקול חלש
ואמרתי לה שהוא..." "אל תמשיך", קטע אותו הווזיר, "זה אותו
חלום כרגיל..." "שתוק!" צעק הסולטן והמשיך: "בכל מקרה היא
ביקשה לתת לי מתנת פרידה לפני שהחלום נגמר, והוציאה לי דג מתוך
הגלבייה שלה! לאאאאאא!!!" צעק הסולטן בבכי מר. "אה, זה כבר
חידוש..." אמר מקשיעי באדישות ואז עלה רעיון במוחו: "מה דעתך,
אדוני, שנעשה משהו בנדון?" "אתה טמבל?!" התפרץ איבני, "איך?!
היא כבר מתה!!!" "לא, יא שמנדריק, השייח!" אמר מקשיעי, "אני
בטוח שממש עכשיו הוא יושב לו באוהל וצוחק על חשבונך."
"תספיק לחרוש לי ת'שכל!!!" קרא איבני בעצבים, "יאללה, תזיז
ת'תחת העצלן ש'ך ולך תארגן כבר את הצבא ונצא למדבר לצוד את
הדג... אה... שייח!"

כעבור שעתיים הגיעו הסולטן ויחידה מובחרת מצבאו לאוהל שבט
המעקובובה. בכניסה הם פגשו את הח'ליף ערסוני, אחיו/בן דודו של
השייח.
"איפה השייח הזה?!" שאל הסולטן בעצבנות. "הוא יצא לציד", השיב
ערסוני. "מה ציד?! זה מדבר, מה כבר יש לצוד פה?!" תמה הסולטן,
והח'ליף הסביר לו: "זה מה שאנחנו אומרים לו כל הזמן אבל הוא
פשוט לוקח את הדבר הראשון שהוא רואה ומחטיף לנו אותו בראש, ואז
סתם הוא חוזר עצבני כי הוא לא צד כלום."
"אוף!" התעצבן איבני, "אבל יש לי רעיון אחר..."
איבני לקח את הגמל שלו ונכנס לאוהלו של מלעוני. הדבר היחידי
שיכול היה ערסוני לעשות היה לעמוד בשקט מול האוהל, לחטוף כמה
השפלות מחיילי הסולטן ולא להבין כלום. לאחר כמה דקות יצא משם
איבני על הגמל, ואז הוא והצבא שלו פנו בחזרה לאל-לחוח.

לאחר עוד כמה שעות חזר השייח מלעוני עצבני כי כרגיל לא צד
כלום. "אין לי כוח לדיבורים, אני הולך לישון..." אמר השייח.
"חכה רגע!" אמר לו ערסוני, אבל אחיו/בן דודו רק עשה לו את
הפרצוף הזה שלו האומר: "שתוק או שאתה יודע מה", התעלם, נכנס
לאוהלו ושכב על ריפוד הקש. להפתעתו הוא לא הרגיש קש, אלא חומר
נעים ומחמם, אבל זה לא הפריע לו והוא המשיך לישון.

לאחר קצת פחות משעה נכנס הח'ליף ערסוני לאוהלו של אחיו/בן דודו
והעיר אותו. השייח התעורר בעצבים וכבר היה מוכן להעיף עוד בן
שבט מסכן לנווה המדבר, כשלפתע ראה מולו את ערסוני.
"מה אתה עושה פה?!" שאל מלעוני בעצבים. "אני כלום, אבל הסולטן
איבני היה פה והוא עשה משהו", אמר ערסוני. "מה? גם אתה חלמת
שהוא היה פה?" שאל מלעוני אבל ערסוני לפתע עשה לו פרצוף רציני:
"כשהיית במסע ציד כביכול, הוא היה פה והשאיר לך מזכרת."
השיח מלעוני צרח כמו איבני בבריכת דגים: "למה לא אמרת לי
קודם?!!!" "אשמתי שהיית עייף כל-כך ולא הקשבת לי?" אמר ערסוני
בפרצוף כועס. מלעוני דחף אותו הצדה וקרא לעבר אנשיו: "אם אתם
רואים את הדבר שהסולטן השאיר לי פה אז תעיפו את זה מפה מיד!!!"
באותו רגע החלו כל השבט מכים בשייח שלהם מכות רצח. רגע לפני
שהשייח חטף התקף עצבים רציני, אמר לו הח'ליף ערסוני: "זה נמצא
עליך אם לא הבנת."
השייח הביט על גופו וראה להפתעתו שהוא צבוע בחום. מייד החטיף
השייח לאנשיו וואחד מכה בראש, והריח את ריח חרא הגמל הנוטף
ממנו.

כעת גם השייח הבין הכול, הסולטן נתן לגמל שלו לחרבן לו באוהל,
אך במקום לכעוס, רץ מלעוני במהירות לכיוון המוביל לארמון
אל-לחוח, לבדו.
"הוא עשה לי טריק עם גמל, מה? אני אעשה לו וואחד טריק עם
גמל!!!" אמר השייח בעוד הוא רץ במלוא כוחו לעולל את זממו.