המכשפה שלי החליפה פנים בסיפור הפרטי שלי למכשף. שיחקה על בימת
תיאטרון חיי הפעם בתחפושת חדשה. יוצאת למסעות נקמה, יודעת
שלעולם לא תוכל באמת לנצח, אבל מלחמה זה כל מה שיש לה. היא
יכולה להחליף פניה עד עולם אם לא אחליט שדי לה בחיי.
ובעצם, אין באמת מפלצת בקצה של המיטה. רק בסיפור של הילד
שהיינו. ואם אין מפלצת אז אנחנו לא באמת צריכים את האביר שיבוא
להושיע או את הפיה שתאנפף בכנפיה כדי שיאהבו אותה.

לעד יש לנו סיכוי להתחיל מחדש. להמשיך את הדרך אל בית המרציפן
הפנימי גם בלי סימנים של פרורי לחם. מספיק ירח אחד שיזכיר
שהמקום ממנו אנו באים לא ישתנה לעולם, אבל הדרך יש לה גאות
ושפל שאינם תלויים רק בנו ויש לה שמש שעושה ימים של אור
המזמינים אותנו לזכור, שהצל המוטל לצידנו, הוא רק צל.

אין יותר מכשפות רעות. אף פעם לא היו, זה רק אנחנו שפוחדים כל
כך מנמרים בחושך, מדליקים את האור לגלות את האגדה בלב, את
הפחדים והתקוות, את הסיפור של ילדותינו שאנו מספרים אותו שוב
ושוב לעצמנו ורק מחליפים את השחקנים תחת פני המסכה של המפלצת,
הדרקון והפיה הטובה.