ואני נשארתי אבוד, מגשש באפלה,
מנסה להבין את מה שהתרחש. כי לפעמים
החיים נראים כמו ביצה של חוסר וודאות, שחוף המבצרים
היחיד הוא אותה הסכמה עם השרירותיות הזו.
וגם באותה נחלת חוף מזויפת אני חוזר לעבר, מנתח את שהיה
עד לאבק דק. כי בכל עת אדם הוא מה שכבר היה, עברו בתוכו
הווהו.
ואולי כל זה משל, כי הרי החיים הם משל.
משל ליד הגורל המכה בנו כך לפתע. ואני נשארתי המום, חופר בחושך
ומנסה למצוא היגיון. כי כל החיים שלנו מלאי "עימותים".
עימותים רוחניים, עימותים אינטלקטואלים, עימותים פנימיים,
עימות עם אבא או אמא, שמכל עימות כזה אני משלים עוד חלקיק
מהפאזל המורכב הזה, שנקרא חיים.
ותחושה של אינסופיות מלווה אותי תמיד. לדעת שהמלאכה עוד
בחיתוליה, שקו הסיום רחוק מלהשיג. אבל אני אמשיך לנוע, גם כשזה
כואב.
כי העולם איננו אותו מקום שפוי ומסודר כפי שסבורים.
וזה מדוע אני כל כך אנושי, אוהב את הזרימה במי הנחל הגועש
מיטלטל על סלעי הגדה, ניזרק אל מערבולות הנפש.
בולע מים ונחנק וממשיך לחייך
עד לטביעה.