"אני עדיין לא מבין למה נפרדת ממנו", הוא אמר תוך כדי בחישת
הנענע בכוסו.
"כי פשוט לא יכולתי אחרת", עניתי בפשטות.
ישבנו זה מול זו בבית הקפה הקטן, לא היו עוד הרבה אנשים מסביב.
הנייד שלו צלצל מדי פעם והוא ענה, אני בינתיים מוללתי בין
האצבעות שקיות סוכר חום, עיניי משוטטות לסירוגין אליו ואל
הסוכר ושוב אליו.
אחרי כל כך הרבה שנים, כל כך הרבה שבילים שהתפצלו אי-שם מאחור,
לא נותר בי עוד מקום לספק. היום הוא לא יבין אותי. פעם לא
ידעתי להסביר, אבל היום הוא פשוט לא יכול להבין. אנחנו לא
מדברים עוד באותה שפה. עשר שנים קודם, היינו בני 18 סקרנים,
שלא נזקקו להרבה כדי להצית אהבה. היום אנחנו במקום אחר, עם
מטען חדש. היום אני יודעת שמילים בונות יחסים וגם מפרקות,
לפעמים הן אפילו יכולות לחפות על אהבה שאיננה במתן שם לרגשות
נחשקים.
"אולי את מחפשת משהו שאיננו", הוא ניסה להחזיר אותי למציאות.
"אולי", חשבתי לעצמי ואמרתי גם בקול, בתוספת חיוך. "אבל איך
אפשר להפסיק להאמין?"
"לא יודע, אני חושב שצריך להעריך את מה שיש". התבוננתי בו מעל
ספל הקפה שלי וניסיתי לנחש מתי איבד את התום, אולי יש לי חלק
בכך? ממרום גילנו הוא הרצה לי תוך שכנוע עצמי על כך ששלמות יש
רק בסרטים וצריך לשמוח בחלקנו. ובאותה נשימה, המשיך לספר על
סוזן, שנמצאת אלפי קילומטרים מכאן והוא לא יודע מה יהיה
כשיחזור אליה בעוד חודש, כי כבר קודם היו בעיות, אבל הם החליטו
לעבוד על זה, הרי לא זורקים ככה יחסים של ארבע שנים. צודק, לא
זורקים, אבל כשחיפשתי את הניצוץ בעיניים או לפחות נחישות בקולו
יכולתי רק להרגיש את העייפות שזורמת ממנו ומציפה את השולחן
שבינינו, מאיימת להטביע כל מה שנקרה בדרכה.
ניסיתי עוד קצת להסביר את עצמי למרות שלא הרגשתי טעם בכך. אם
להיות כנה, גם לא חשתי צורך אמיתי שיבין אותי. הפער בין המילים
שלו לשלי היה כל כך מהותי שאיכשהו זה אפילו הקל על חוסר
התקשורת. כאילו אם היה קטן יותר אז הייתה תחושת פספוס ורצון
שיבין, באמת יבין. המרחק העצום פשוט ביטל זאת מראש, סוג של
כניעה רגועה.
יכולתי להסתכל עלינו מהצד, שניים יושבים מדברים, יש ביניהם
איזה קשר, משהו שמחבר, אחרת מה מביא אותם לכאן יחד. ניסיתי
להגדיר מה מחבר ולא מצאתי לכך מילים, שוב מילים. למה החיפוש
התמידי הזה אחר הגדרות? מתי הפכו המילים לאיזה צורך קיומי?
אולי כשנגמרו הדברים האחרים? ילדים לא זקוקים לשפה כדי להיות
ביחד, הם פשוט משחקים.
אחרי עוד כמה שאלות שלו ותשובות שלי, ללא מסקנות או תובנות
מיוחדות, השיחה התרחקה למקומות נוחים יותר וחלפה על פני אנשים
שהכרנו, כאלה שנשכחו, ועוד מיני עדכונים ושמועות. כך הצלחנו
לצוף ולא להעמיק בשום דבר באמת.
חודש אחר כך הוא טס חזרה ואני ידעתי שלא אשמע ממנו עד השנה
הבאה, כשיגיע שוב ארצה.
אבל אחרי חודשיים הופיע על צג הפלאפון שלי מספר עם הרבה אפסים.
כמה הקדמות 'מה נשמע?' שלי ושלו ואז הוא התחיל לספר. שלושה
שבועות אחרי שחזר לשם, העניינים הגיעו לנקודת שיא (או שפל,
תלוי מאיזה כיוון מסתכלים) והוחלט על פרידה. סוזן עזבה את
הדירה. "כן, זו הייתה תקופה נוראה, את יודעת איך זה" (כן,
יודעת). אבל זו הייתה רק הקדמה לעיקר. עשרה ימים לאחר הפרידה
יצא לו להכיר זוג חברים שהגיעו לשליחות של שנתיים במסגרת תפקיד
ציבורי של הבעל. זוג עם תינוקת בת שנה וחצי. הקשבתי לו סקרנית
לשמוע לאן כל זה מוביל. הוא המשיך לספר. היה שם ניצוץ, בינו
לבינה, וזה פשוט קרה, הוא אמר, היא עברה לגור אצלו עם הילדה
והחלה בהליך גרושין מבעלה. מהעבר השני של הקו שמעתי אותו מדבר
ברצף, ללא נשימה ויכולתי לחוש את האש שלו מבפנים. הוא היה
מאוהב, ללא ספק. לא יכולתי לעצור אותו, הוא היה חייב לפרוק
הכול אז פשוט הקשבתי וחייכתי לעצמי. כשהוא סיים ופלט נשיפה
ארוכה אמרתי "אז עכשיו אתה מבין?"
"כן, מבין".