"האהבה הגדולה ביותר שלי", היא עמדה מול הראי והביטה בעצמה,
בשעה שענדה את העגילים המיוחדים, שלא התקשטה בהם בימים רגילים,
אבל קבלה מחמאות מצוינות עליהם מחברים, ורצתה להרגיש סקסית
ובטוחה בעצמה. אולי ההתאהבות הגדולה ביותר? חצי שעה לפני
הפגישה, והיא אהבה את המראה שלה. מאוד בטוח בעצמו. זחוח,
רגוע.

הרחוב המה ממכוניות ואורות והיא כבר הכינה את עצמה לקפיצת הלב
הקטנה שתבוא בעקבות התלת-ממדיות שלו בחייה, ולאחריה, את הנשימה
העמוקה והוילון שייסוג עליו, זה שמזכיר בביטחון שהוא לא רוצה
אותה, אלא כידידה טובה. וזה שהזכיר לה שהיא עדיין חושקת בו כמו
פעם.

זה הוא שהתקשר פתאום, ומיד הפיח בה רוח חיים כזו, שמפרשיה לא
פסקו לשמוח ולדבר לתוך אוזנו המפורכסת. השמחה שהתפשטה בה טלטלה
אותה. "אז למה שלא נפגש, אם אתה בעיר?" אזרה עוז ושאלה, מקווה
שהיא נשמעת כמי ששלפה את השאלה הזו מכובע "הגיע הזמן להיפגש".
והוא ענה "כן" בצורה שלווה במיוחד, שלא הייתה מאושרת ממנה.

והנה הוא. דומה ולא דומה, והחיוך הארוך ששלח אליה מקפיץ את כל
הזיכרונות ואת צינור הרגשות בחזרה.
מטופפת על צדעו כמספרת לו כמה היא שמחה לראותו. רק לא להתבלבל,
רק לא לספר לו במבטה על מה שמתרחש בתוכה. הרי זה שטות. הוא
יודע, והיא לא תוכל להסתיר כלום. היא פשוט לא מסוג הבחורות
שמסוגל לשחק את החברה הכי טובה. היא דווקא גאה בכנות שלה, אבל
עכשיו, כשהיא כ"כ רוצה אותו, והוא כ"כ קרוב אליה, למה אי אפשר
לוותר על כל הבהירות הזו ולהתלכד עם הפנטזיה המחורבנת?

כדי לא להתעורר בבוקר ולהרגיש את הרוע והטיפשות זוחלים עליך
בחזרה. ענה לה הלב שלה. והיא ידעה שזה נכון. והמשיכה ללכת
במעלה הכביש, שואלת שאלות ומספרת על ענייני השעה שלה. מחייכת,
זורקת מדי פעם בפעם מבט לתוך זוג העיניים היפות שלו, מריחה את
גופו ממרחק שמותר, מדמיינת איך תוך פחות מחמש שניות הוא ייגע
בה. הוא ייגע בה, וזו תהייה ההרגשה הנכונה ביותר. המגנט בה
שיווע להתקרב אליו, והיא תפסה את עצמה וניסתה להתנתק.

עברו שלוש שעות של טיול רומנטי ויפיפה, אבל ללא תכלית, ואם היא
רצתה תכלית כמו שהיא רצתה, היה שם ריק, שאותו חוותה כל רגע
במהלך הפגישה... כי היא תמיד הייתה נפלאה, ולא הייתה לה כל
סיבה להרגיש פחות מכך. זה הוא שלא רוצה אותה, לא היא שאיננה
טובה. חוץ מאותה משיכה אדירה.

"אני הולכת לישון, והביטוי העיקרי לכך הוא העייפות שלי". לא
היה לה יותר מדי מה לומר, אך היא רצתה לעשות עליו רושם "אחרון
להיום" ואז ללכת בידיעה שנשאר לו סימן שאלה, אניגמה, שבוודאי
יתהה לגבי משמעותם זמן מה. אח"כ, כשהורידה את העגילים מול
הראי, לא ידעה מדוע בכלל יש לה צורך בלהיות אניגמטית.

וכבר באמת לא היה לה צורך.