מוזנח ליאון, מוזנח כמו הציונות, כי מזניחה הציונות את אותם
שכמותו. בתוך הערכים הנעלים שנחקקו ונחקקים וערכים כערכים
שמקבלים וגם דוחים, הוזנח זה הליאון, ננטש ונדחה ובשרו הרקוב
שוכב בשדות הציונות יחדיו עם עוד אלו שרוצה הקווינה הישראלית
לקבור כאותם מחבלים שבאו לקצור את יושבי אדמתה. צבעה של
הציונות ירוק זית, צעיר, יפה בלורית ופסבדו-אירופאי, אלו ששרדו
את השבחת הגזע האכזרית פרי אייכמן והיידריך, את מדבר ראשית
שנות הארבעים של המאה העשרים. אלו ששרדו את המחנות ואת קרבות
העצמאות, אלו שהשביחו ככנענים, אלו כמו אבותיו של ליאון שחרשו
את השדות בקלשונם המאולתר וקצרו בחרמשם החלוד והמדמם יחדיו עם
כרונוס. אחיו הירוקים של ליאון, אלו דרשני רוחות הקודשים
המהווים מקדש חי ונושם אותם עובדת החברה שסביבם, יושבים בלילות
שישי עם חופשתם, סביב שולחן המשפחה המורחבת בחדר-האוכל, לועסים
מי ביהירות ומי בביישנות את פרי השדה הגאה והציוני הנקצר
במלתעותיו של קומביין יעיל ונאפה במאפיות התקומה ומפוזר על-ידי
קמעונאי זה או אחר, כי תש כוחו של האב מלחתוך את צינורות
השיווק ומעבר להגשמת אידיאולוגיה יש מציאות תחתיה אנשים צריכים
לחיות חיים ארציים. לו היו כמו ליאון בתקופתו של האב הרי היו
נמחים עשנים במלתעות הקומביין האירופאי. יהודי ליאון, יהודי
גאה ומבויש, יהודי גלותי, חלש, תלותי, עלוב נפש ועלוב מראה. לא
מבין הקדושים קוצרי השדות הציוניים יפי הבלורית והטוהר,
שבעולמם התיאורטי-אידיאלי יקיימו בו אותנזיה ארית משל עצמם אך
בסוציאליזם העלוב בו הם מתבוססים, עליהם לפרנס את אחיהם
הרצסיבי ולא למחותו כמביא עליהם את בושת הצאן לטבח. אלו שרירני
הגוף והנפש הניבטים מחייכים מהתמונות, אלו גאוות עם ישראל
נושאי נערה דומעת רנדומאלית טובת מראה המבכה על תום הפוטנציאל
של חייה היפים. אלו הלוקאל אס-אס להם בז ליאון כי נדחה על-ידם
ויהיה מוכן לשסות חרמשו באשכיו כמעשי כרונוס באביו אוראנוס על
מנת להיות אחד משורותיהם, בשירתם שירי מולדת סביב המדורה
והפינג'אן, בתחושת מגש הכסף הבלתי מתפשרת לכאורה אך
הפסבדו-אינטלקטואלית אולטרה-יהירה ומתרפקת למעשה, אלו עם שירים
המודגשים בערכים ונערות טובות לטייסים וחיוכים גאים וסיפורים
נוסטלגיים מעוררי יראה וקנאה ובוז המופנה כלפי ליאון בעצבם
בפניו דרישה של יהירות הצהרתית התחלתית ובתחושתם כי בעוונו
שדותיהם מוזנחים כי צומחים בהם עשבים שוטים וגדלות כבשים
שחורות ונשחטות פרות קדושות ומנהיגים שוביניסטים נרצחים
בכיכרות ואין סוף בהם מלבד הסוף המר הבא מתוכם ואין קרבות
הראויים לדידו אך בפסיביות ניצח את המלחמה. |
