היא לא האמינה שזה קרה לה.
עוצמת עיניים, התיישבה על הכסא הרעוע שמזמן היתה צריכה לזרוק,
נשענת ביאוש כבד על השולחן האירי המלכולך שמזמן לא נוקה.
בהתחשב בעובדה שהיא חיה לבדה בתקופה האחרונה, מיואשת סופית
מחייה האומללים, זה היה הדבר האחרון עליו חשבה בין בכי לשינה
רדופת חלומות רעים.
בראשה חלפו תמונות כמו בסרט שרץ מהר מדי, לא מספיקה להבין דבר,
לא מצליחה להזכר, הכל כל כך מעורפל, מבולבל, שדים, מפלצות, חבר
שנעלם...
היא קמה ממקומה בבהלה, בעטה בכסא השנוא עליה כל כך, והסיתה
מבטה ממראם העלוב של רהיטי ביתה הנטוש.
נואשת, חיפשה בכיסיה את המפתח לחדר, החדר היחיד אליו איש מלבדה
לא העז להכנס, לא זכה לקבל את רשותה כדי לשהות בו.
החדר הפרטי שלה, האישי.
בו היו כל זכרונותיה עירומים וגלויים, מרוכזים בערימות גבוהות
של תמונות, חפצים, סרטונים, בגדים... ומראה אחת גדולה.
לאחר חיפוש ממושך מצאה את מבוקשה, ובזהירות יתרה השחילה את
המפתח הזעיר בחור המנעול.
לאט לאט, ביראת כבוד מסוימת, סובבה את המפתח ולחצה על הידית
המוזהבת.
נשימה עמוקה, מבט אחרון אל השלט "כאן אני חיה" שהתנדנד קלות על
הדלת המאובקת, והיד הדוחפת את הפתח לעולמה, גילתה עולם חדש,
שונה, מנותק מכל החוץ שלו.
איש מלבדה לא היה שם, מעולם.
החדר - מיטה קטנה המכוסה בכיסוי שחור ישן, שידה נמוכה בגוון
צהבהב שדהה עם השנים, מתלה בגדים עליו תלויים ברפיון אפודה
ישנה וכובע שחור גדול, ומראה גדולה בפינת החדר - נראה כלפי חוץ
כחדר רגיל, ככל החדרים הפשוטים של יוצאי משפחות מעוטות יכולת
כשלה.
אך בעיניה, היה עולם ומלואו, עולמה הפנימי העשיר, שאיש מלבדה
לא זכה להכיר.
כשהיא נועלת אחריה את הדלת בזהירות, הביטה אל חדרה היקר בעין
אוהבת.
בצעדים כושלים פסעה לעבר המיטה הישנה שניצבה במרכז החדר.
היא נשכבה על המיטה באנחה כבדה והחלה לשיר בשקט, שיר של עידן
רייכל, ששמעה בפעם האחרונה שהיתה מאושרת.
"במיטתי כבר שבועות, ביקשתי את שאהבה נפשי ולא מצאתיו..." היא
עצרה לחשוב על המשפט שנפלט לה. |