לצוות החינוך המדהים שלי,
הריני להודות לכם בתום חמש שנים אלו שעברנו יחד, חמש שנים
שעברו נורא לאט לפעמים, "איך הזמן עובר כשנהנים" - פה זה להפך.
על חמש שנים שדאגתם להוריד לי את הביטחון ולהראות לי שאינני
שווה, על חמש שנים שהוכחתם לי שבית הספר הוא בעצם בית חרושת
לציונים, על חמש שנים של "תמיכה".
משנה לשנה רק הוכחתם לי כמה מערכת היחסים אתכם היא צבועה,
כמה צריך להיות חנפן, אינטרסנט ומקושר בכדי להגיע להצלחה, אבל
אני, אני לא כזה, למרות שלמדתי להשתמש בקישורים לטובתי.
חמש שנים, שמתוכן הייתי כמעט מצטיין בשלוש מהן, בשאר כבר
הבנתי לבד שהרושם עליי השתנה.
בשנה האחרונה צעקתי לכם בקולי-קולות, צעקה אמנם שקטה, ללא כל
מהומה, שתעזרו לי. אני רק ביקשתי עזרה. איפה באמת החינוך
והערכים? איפה אבני היסוד שאמורים לבנות אותנו? איפה
החמלה?
תלמיד בא ומפציר שהוא רוצה להשתפר, ועובדה שבודדים מאוד
המורים שבאמת איכשהו הסכימו להבין את זה. אתם רעים, חסרי לב,
כל מה שאכפת לרובכם זה לבוא ליום עבודה שלכם ולברוח על הדקה
האחרונה, אין לכם באמת לב. השנה ביקרתי בפולין, לא עם בית
הספר, ושלא נדבר על זה שניתן לראות בבירור את היחס השונה
לתלמידים שיצאו עם המשלחת של בית הספר. בפולין עם תנועת הנוער
אירע דיון במאיידנק. בדיון העלנו את השאלה - כיצד הזוג שבכניסה
למחנה, שהם בעצם אחראים על המחנה, כיצד הבעל ביום יורה ביהודים
ומתייחס אליהם בצורה כזאת, ובלילה הוא אבא למופת, כיצד האישה
משתפת פעולה עם הכול, וחוצמזה היא גם אימא לילדיה? אני באמת
מוצא מקום להשוות את המורים של היום לכך. כיצד מורה יכול להיות
קר כל כך, יותר מגביש קרח, מורה שלא מחייך, שלא אומר שלום,
שאין לו אינטליגנציה בין-אישית, כיצד הוא ביום מורה, ולאחר
מכן הורה?
פעמים רבות חשבתי לפנות אליכם במכתב. הדילמה הייתה אם לרשום
את השם שלי או לא. אם ארשום - יגידו שאני מחפש תירוצים
לכשלונות שלי, ואם לא ארשום - יגידו שאני פחדן ושאין לזה בסיס.
בסופו של דבר, הדברים שאומר לא יחלחלו.
העיקר שאת דרך החינוך שלכם העברתם.

שתהיה לכם שנה מוצלחת.