שרה קור / שבעה |
הלב שלי לש עצמו עד תום.
מונח על קרש חשופה,
בוכה דמעות ערגה וכלימה.
נלחמת באותו הכרח תמידי.
הכורח להצמיד גופך אליי.
כי בין גבולות היה ויהיה
אמרתי ללקט רגעים שאין בם די להשביע הנפש.
וידעתי זאת עוד באומרי
(והצחוק מהדהד בראשי)
כי אשוב ואטעה. כמו לקחי העבר אינם.
וכי דבר לא חסר אותנו?
תחת אגרופי הרגשות הגואים
הלב שלי לש עצמו עד תום.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|