הוא דמיין. דמיונות ארוכים, מזדחלים שעטפו אחד את השני
בקצותיהם וניסו לצבוע את האפרוריות הסובבת בשביב כלשהו, קל
שבקלים, של עניין.
תחילה, מתוקף עייפותו, פנה לפתרונות הפשוטים ביותר, משחקים
טכניים, בנאליים כמעט, שהתעתד זה מכבר לסגל לעצמו עבור עתות
מצוקה שכאלו.

משחק התערוכה הפוסט מודרנית הובילו אל אמן מזדקן, כבן 40 לערך,
אשר הבין בשלב כלשהו של בגרותו כי ייעודם האמיתי של חייו הוא
לא אחר מאשר חקר התופעה 'הקרויה בפינו פקק'. חקירתה כ'מופע של
אנושיות מתגלה', כ'אבן בוחן, מצב תודעתי חדש המיוחד לעת
המודרנית, מטאפורה אוניברסלית לכיוון הנוכחי אליו מזדחל הקיום
האנושי באשר הוא...',
המילים נלאטו מתוך פיו בעייפות, קצותיהן נתקלות אחת ברגלי
השנייה, כמועדות. המרווחים ביניהן מתמלאים בעוד ועוד הפסקות
נשימה עטויות כובד.
ובכל זאת, המשיך הלאה. משתדל לנסח במדויק את המשפטים הראשונים
מדף ההסבר של אותה התערוכה,
"בפרפראזה על אותו משפט ידוע שהחיים הם מה שקורה לנו כשאנחנו
מחכים למשהו אחר, חוקר האמן..." שמו, מה יהיה שמו?
השם התברר כמכשול בלתי עביר, מהתלה של המציאות אשר כמו צחקה
בפניו, ממחישה לו, באופן שלא השתמע לשתי פנים, כי מחשבתו אינה
עובדת עוד כתקנה. אף דמות לא הסכינה להתגשם במוחו באופן המניח
את הדעת. רעיונותיו נדמו פתאום תפלים, חיוורים, העתקים דהויים
של מחשבות אשר נחשבו כבר פעם, בעת אחרת, נשכחת. הבין כי שברי
החזיונות שכן היו לו, אותם צללי דמויות אשר בכל זאת ניסה למשוך
החוצה מן האוב, לא היו אלא קליפות דלות, חסרות ממשות, של
סטריאוטיפים ריקים מתוכן.
לא היה בו עוד הכוח לכך.
לנסח. לדמיין. לברוא.
לא היה בו עוד הכוח לכך כלל.
הוא הביט קדימה אל הגוש האפור, הכבד של השמיים שהצטבר מבעד
לשמשה וראה שהמכונית שמלפניו התקדמה מעט.
רגלו נלחצה פתאום כנגד דוושת הדלק בכוח איום, זורקת את מכוניתו
ממקומה.
במוחו המשיכה המכונית בתאוצתה עוד ועוד, מוחצת את טור המכוניות
החוסמות את דרכה כקטר. למשך שנייה הוא נסחף אחר הדימוי הזה,
שומע בראשו פס קול של צווחותיה אחוזות הטירוף של רגלו בעודה
סוחטת שוב ושוב את הדוושה  עד טיפתה האחרונה, כאילו הייתה נערה
מרדנית הפורקת עול בסרט גרוע.
הוא בלם ברגע האחרון, מכוניתו עוצרת סנטימטרים אחדים מפגושה של
המכונית שלפניו. גופו איבד שיווי משקל וידו נשלחה מפרפרת
באוויר בניסיון להיאחז בדבר מה.

הוא הרגיע את עצמו.

אין טעם בחוסר סבלנות.

שב אל המשפטים הראשונים, כשרק הגיע אל הפקק,

מה הטעם להתעצבן על דברים שאינם בשליטתך?
לא עדיף לנצל את הזמן למשהו אחר?

ובכל זאת, למד את הלקח מן הניסיון הקודם,

אל לאדם להתכחש לתחושותיו,
אם אתה עייף, הייה עייף,

אם אינך רוצה להיות במקום בו אתה נמצא,
קבל זאת,
על אדם לקבל את עצמו.

הוא הסתכל סביב, על כל האנשים הכלואים בתוך מכוניותיהם. אלפי
אורות קטנים העומדים, תקועים, על גביו של מסלול אספלט ענקי
המתפתל בינות בנייני ענק. ושוב תהה, כבפעמים עברו, למה?
מבטו עלה לפתע מעלה מעלה, מביט בהיסטוריה של הדברים ממעל.
בהינף העין ראה את הכביש נסלל, את בנייני הענק הקמים לצדו,
מיליוני האורות הקטנים העוברים לאורכו שוב ושוב, חורשים אותו
בקדחתנות בלתי נלאית.
העולם כולו נראה לו פתאום כמערכת לא לינארית אדירה הנופלת בלי
שליטה אל תוככי אגן המשיכה האיום שלה, שואפת בלי דעת להוביל
כמה שיותר אנשים אל מקומות בהם הם אינם רוצים להיות, תקועים על
גביהם של כבישי אספלט ענקיים בדרכם לשום מקום.
ושוב שאל, למה?
למה הוא נוסע כך?
למה לא לקבל את מקומו כנתון, כעובדה? לבנות את חייו, את אושרו,
סביב המקום בו הוא נמצא?
אדם אשר אינו מאושר במקום בו הוא נמצא לעולם לא ימצא
אושר,
ציטט.
מדוע עושים זאת כולם?

הוא כבר ידע את התשובה.
הדור שלו הוא דור השינוי. הדור הראשון לריאקציה. דור האנשים
הראשון אשר כאשר הוא נתקע בפקק, מנצל את הזמן, ומתחיל לחשוב,
פוצח בסדרת תכנונים עדינים, מחפש אחר הפתרונות לבעיותיו של
הקיום האנושי. קהיליות קטנות של אושר אוטרקי אשר מסוגלות
להתקיים לצד הזוועה המודרנית ולהתפשט בה, שיטות שלטון חדשות,
מדיניות נוגדת רוע יעילה והומאנית גם יחד, דרכים למימושו של
שלום עולמי.
ובכל זאת, הודה,
הוא היה עייף מדי. עייף מדי מכדי לחשוב על כך. עייף מדי מכדי
לחשוב על כל דבר, בעצם.

לאות פשטה סביב עיניו,
רקותיו דאבו, העור נצמד אליהן באדיקות, חסר את הכוח לייצר אף
אשליה של חיות.

הוא ניסה לשלוח קול קורא,
קול קורא אל אחיו הפקוקים,
אל כל אותם האנשים העומדים איתו על גביו של שביל האספלט
הענקי.

הגיעה עת השינוי, דרוש רק אדם אחד בפקק,
אדם אחד בפקק אשר....,
זבוב זמזם בקצה אוזנו,
זמזום עדין שהתקרב והתרחק חלופות עד אשר נעלם,
הוא סובב את ראשו סביב אך לא ראה דבר.

אדם אחד בפקק אשר....,
הזמזום חזר,
היה זה סוג הזמזום היכול להדיר שנתו של אדם במשך שעות.

הפעם הצליח לתפוס בעיניו את העבריין.
לא היה זה זבוב כלל.
מין יתושון.
ארבע רגליים מילימטריות היוצאות מנק' אחת כשערותיו של פרופסור
מבולבל. וזוג כנפיים זעיר.
פלא אויוני בזעיר אנפין אשר זמזם סביב סביב.

הוא ניסה שוב, מקבל עליו את עול הציווי,
על אדם להשתמש במציאות אשר סביבו כגרעין לפתירת בעיותיו,
לא להתכחש לה, לא להדחיקה,
ובל נשכח,
כל דבר בחיים, אף הקטן ביותר, הוא פלא,
כל דבר בחיים מכיל עולם ומלואו,
אינך צריך אלא להסתכל בו במבט מעמיק, יסודי,
ויתגלו לפניך נפלאות אינסוף,

להסתכל באותו הזבוב במבט מעמיק, יסודי, לא עלה בידו מפאת
תנועותיו המהירות, החמקניות של הלז,
אם כן, כתחליף, פנה והחל לעלות במוחו את קורותיו,
כיצד נולד. המראות שעברו עליו בילדותו. חבריו? הלזבובים חברים
כשלנו? תהה.
איך הגיע עד הלום?
עד מהרה הבין כי חסר לו הידע הדרוש לכך. לעולם לא ראה זבוב
נולד, לעולם לא עקב אחריו עד לעבר משהו אחר ממותו.
ובעצם, נזכר פתאום, לא היה זה זבוב כלל.
מין יתושון.

הוא הביט סביב שוב. השמיים האפורים הקדירו. טור המכוניות נמצא
עדיין עומד באותו המקום, חסר שינוי.
הביט בפלסטיק השחור, הקר של מכוניתו וגם זה נראה לו פתאום
אפרורי. בהנד ברייקס העומד דומם. בשקית הזבל הקטנה שמאחוריו.
בתא הכפפות. ברדיו. במחוג המהירות. לרגע ניסה להזיז את זה בכוח
מחשבתו אך גם מכך נואש עד מהרה. במחוג הדלק הממאן לנוע. בצל
האור החלש, החיוור שהפיצה סביב נורת השמן הכבויה.

נזכר איך קודם לכן חיפש תחנות. כיצד לחץ שוב ושוב על הכפתורים
בזעם, בתקווה נואשת כי אולי אחד מהם ישנה את תפקודו לפתע
ויובילו למקום אחר. איך התגלגל לבסוף לכדי חיפוש חוזר, קדחתני,
אלים כמעט, אחר תחנות חדשות באוויר העולם.
אפילו השירים שאהב, מן הדיסק שלו, לא הצליחו להוציאו מחדלונו.
לא נמצא בו אף בדל הכוח הדרוש ללוות את המילים המוכרות, להניע
את השפתיים בקצב הנכון. לא פעם מצא עצמו מפגר במילה, במשפט,
לעיתים אף בבית שלם, אובד בין השורות המקפצות סביבו בניסיון
נואש למצוא בדל מאחז, אי קטן של שקט.
לנוע עם המוזיקה נדמה כמטלה גדולה מדיי.


הוא קבר את ראשו בין ידיו ונשם נשימה ארוכה, כבדה.
מנסה לגשש אחר ישועה בכתמי השחור שהופיעו לפניו.

הוא נואש.
המכונית שלפניו התקדמה שוב. מטר.
בכוח, הוא השליט את מרותו על רגלו וגרם לה לגעת בדוושת הדלק
בעדינות הרבה ביותר שיכול היה לה.
לשנייה אחת, החליקה מכוניתו קדימה, חרישית. ואז דממה שוב.

הוא פתח את החלון ונתן לזבוב לצאת.
חש בצינה החודרת ומיהר לסוגרו.

ויתר, סוף סוף, על כל בדל מחשבה.
אף על הרעיונות הרגעיים, התפלים, שהורגל בהם כל כך.
עצם עיניו ונכנע למתיחות העומדת ברקותיו.

לא היה עוד כלום סביבו.
שחור.
שחור כואב, דואב.
שחור דואב וכתמים סגולים, ארוכים.



בסוף, בלי דעת למה, החל לדבר,

'הייתי לפני כמה ימים בפקק',
'מה?',
'לא, לא ממש ארוך',
'טוב, אולי קצת',
'תגידי, את מתעצבנת בפקקים?',
'באמת?',
'טוב, האמת, לא קשה לדמיין אותך ככה. אם היית שם בטח היית
'מביטה הלאה במבט נגוע בייאוש',
לרגע, שקל להוסיף תיאור יותר מלא, מן ההתחלה, מתנוחת הכרבול
הארסית (כאילו אינה מאמינה שזה קורה לה עכשיו), דרך הפה הפתוח
חלושות שכמו מנסה לזעוק את התנגדותו כנגד ההתפתחויות המזדחלות
להן לאיטן..., ועד לריסי העיניים המתארכים ממעל באותה התרסה
ילדותית, והסוף, אותו מבט קפוא, מזרה ייאוש המשתקף באופק
האפור, שכמעט ודורש מן המתבונן הצלה, אך בסוף ויתר.

הבחור ישב שם, בחשכת מכוניתו, אל מול האופק האפור המתעבה מנגד,
ובעיניו ריצדו הדימויים אחד אחרי השני.
הוא דמיין. דמיין ודמיין ללא מעצור.
גופו השתנה. איבריו החלו, כך נדמה, מפשירים אט אט. הגוו נזדקף
קמעא, מיני הבעות החלו לעלות על הפנים, תנועות הידיים להאיץ.
לפרק זמן מסוים דמתה ההסתכלות בו לצפייה בסרטון קצר המתאר את
התעוררותו של צמח מתרדמת החורף הארוכה שלו. סרטון קצר אשר זה
עתה, כמו לכבודנו, הועבר להילוך מהיר.

'חשבת על זה פעם? שאפשר ממש לנצל את הזמן בפקק. פשוט לדמיין
דברים. עולמות שלמים. לעבור למקומות אחרים במחשבה',
לרגע דימה כי נשלח לעברו מצדה מבט ציני, מפקפק, אך בכל זאת
החליט להמשיך הלאה, נסחף אחר התלהבותו,
'כי הרי מה זה פקק בסופו של דבר?',
'זה פשוט להיות תקוע במקום שאתה לא רוצה להיות בו, לא?'
'את יודעת על מה חשבתי בפקק ההוא?',
'על שמשון סמסה, 'אמן הפקקים',
התקשה לעצור את חיוכו,
'זה בחור אחד, שבגיל ארבעים ושש, פשוט קם יום אחד, הלך וקנה
מצלמה. ומאז הוא מסתובב בארץ, רק עם המצלמה, הבגדים שלו, ושק
דובדבנים. יש לו איזה קטע עם דובדבנים. לא חשוב. אבל זה מה
שהוא עושה בחיים, מסתובב ומצלם פקקים'.
'יש לו צילומים מדהימים',
'הם ענקיים',
ידיו התעוותו, כאילו מבקשות לסמן את גודלם העצום של התצלומים
בתוך חללה הקטן של המכונית,
'כמעט הכול באפור, עם צבע מונחת, אבל תמיד יש איזה גוף אחד
יוצא דפן, בצבע חזק, בוהק.',
'הוא מנסה לתפוס את 'הרגעים האנושיים, הקטנים' שיש בפקק',
'זה מה שעושה לו את זה',
'יש לו צילום אחד אדיר, זה בדיוק אחרי שהפקק עבר את המעבר פאזה
שלו, את יודעת, שכולם כבר עצרו ויצאו, של משפחה אחת, שלוש בנות
ואם, שמשחקות כדורעף חופים מעל טנדר באמצע הפקק',
'הן לובשות סוודרים ומעילים, כי זה חורף, ויש את השמיים
האפורים למעלה, אבל הן משחקות, וממש רואים את ההתלהבות על
הפנים שלהן, ובכל התנועות של הגוף. ובאמצע, גבוה מעל הטנדר,
רואים כדור חוף, בדיוק באמצע המעוף שלו, והכדור חוף הזה בוהק
בצבע אדיר, רצועות של לבן-צהוב-אדום-כחול על האפרוריות של
השמיים',
'זה צילום יפהפה',

בהשראת חיותו המתגברת של הבחור, החלה הדמות אליה דיבר פתאום אף
היא להתהוות אט אט באותו מרחב אפלולי, חסר צורה, בו שהה
דמיונו. לא תמונה שלמה, לא מכף רגל ועד ראש, שום דבר שהיית
יכול לתפוס במבטך, שהיית יכול להסתכל בו מבלי שיחמוק אל מחוץ
לקצוותיו של אותו המרחב. ובכל זאת, שברי תנועה, מבטים חטופים
של רגש. שדה קטן, לא אחיד, של הלבטים הקטנים, פצפוצי המחשבות
הרגעיות, אותם זיקוקי דינור מחשבתיים זעירים העוטפים כל קיום
אנושי באשר הוא, כל אלו התפזרו במרחב ונתנו לו את התחושה של
תודעה אנושית נוספת המתקיימת לצדו. המקשיבה לו.

'את מכירה את דפי תערוכה האלו, שמחלקים בהתחלה של כל
תערוכה?',
'אז יש לו אחד',
'שנייה, נראה אם אני יכול להיזכר בזה בדיוק',
מתוך אינסטינקט, כמעט ועצר כדי לנקות את גרונו,
"בפרפראזה על אותו משפט ידוע שהחיים הם מה שקורה לנו כשאנחנו
מחכים למשהו אחר, חוקר האמן שמשון סמסה את מצבה של התודעה
האנושית התקועה בפקק.
בתוך אותו מקום אפור, כבד, מעיק, של אנשים התקועים בהמתנה לדבר
מה אשר אולי לעולם לא יקרה, מחפש סמסה את אותם רגעים קטנים,
אותם פיסות של אנושיות מתגלה שהם הם מרקם החיים האמיתיים.
התכווצותו של ילד קטן מתחת למעיל הגשם הצהוב שלו במשחק מחבואים
תוך פקקי, בוהקו של כדור חוף המוצא עצמו במקום לא לו, עיניה
הנעצמות של ילדה קטנה בעודה נרדמת, מכורבלת באחורי הרכב
המשפחתי, תנועותיהם הנלכדות בעין המצלמה של חבורת גברים
מזדקנים, על כרסיהם המתנודדות ושיערם המקריח, אשר יצאו
ממכוניותהם והחלו לשחק כדורגל בין המכוניות העומדות, חולצותיהן
תופסות לפתע צבע, כמדיה של קבוצת כדורגל מקצוענית. התלהבותם
הנשכחת מזכירה חבורת ילדים החולמת על תהילה.
המוטיבים החוזרים של הבטון, האספלט, בנייני הענק, השימוש החוזר
בגודל, בזווית המצלמה הנמוכה, באפורים כסולם צבעוני לכל התמונה
פרט לאובייקט אחד, כל אלו יוצרים בצופה את התחושה שמה שלפנינו
אינו אלא מטאפורה אוניברסאלית, גרוטסקית, אדירת מימדים לקיום
האנושי בכללותו. אותה מאסה אנושית אדירה התקועה לה על כביש
אספלט ענקי בדרכה אל מקום לא ברור החומק מעבר לאופק האפרורי.
האין אלו אנחנו בעצמנו העומדים שם? תקועים בפקק החיים?',
'כן, זה פלצני',
צחק,
'מה את רוצה, זה לא אני. זה האוצרת.',
'בין כה, ככה קוראים לזה, משחק התערוכה הפוסט מודרנית',

עתה, כבר לא היה קשה לדמות את דמותה של אותה מאזינה רבת סתר,
יושבת במושב שליד הבחור המדבר ומדבר אל תוך הליל. את מבטה
העייף מעט כבר, הנוזף בו בהבעה סלחנית, כאילו היה ילד קטן
שהשתובב יתר על המידה.

'בין כה, זה מדהים עד כמה זה נכון. לא? עד כמה פקק הוא באמת
מטאפורה בנאלית להחריד של הקיום האנושי',
'תחשבי על זה, כולם עומדים, תקועים במקום שהם לא רוצים להיות
בו, על שביל אספלט ענקי בדרכם למקום אחר, בעצם,  אל המקום
ששביל האספלט מכוון אותם אל.',
'וגם, כולם לבד. כלואים בתוך המכוניות שלהם. לבד לגמרי. והם לא
יוצאים ומתחילים לדבר אחד עם השני. או מתחילים לחשוב. או לשחק
כמו שקורה בתמונות שלו. לא. ולמה. כי פעם ברבע שעה המכונית
שלפניהם זזה מילימטר קדימה ואז הם יכולים ללחוץ מהר על הגז
ולהתקדם את המילימטר שלהם.',

כיצד היא מתכרבלת לה בקצה מושבה, נופלת בין נים לנים, משחררת
פיהוק עייף של הסכמה אגבית נוכח דברנותו המתרבה של הבחור.

והנה, לרגע, יביט הוא לעברה,
ישים לב פתאום אל ענן האוויר החמים, הנעים שהתפשט בחלל, המשוח
קלות בבושם עייפותה.
'נרדמת?',
יחייך אליה,
שוב תישמע אותה נהמה דקה, פיהוקית, של הסכמה.
קולו יהפוך לפתע שקט, עדין,
'להפסיק לדבר?',
ישאל,
'לא', 'לא',
'תמשיך', 'אני מקשיבה',
וודאי תענה היא.

והוא, מצדו, יביט בה וימשיך בקול שקט, מונוטוני, מרדים מעט,
כאילו מכוונים דבריו בבלי דעת להוות שיר ערש המלווה אותה בדרכה
אל השינה,

'את יודעת, יש לו תמונה אחת, באמצע הלילה, כשהכול חשוך. זו
תמונה ממש יפהפייה, במבט מלמעלה. רואים רק את ים המכוניות
שמתפתל אל תוך האופק השחור. וכל המכוניות כבר עצרו. ויתרו.
האורות כבויים. ההנד ברייקס מורם. ישנים. זה מזכיר טיפה בית
מגורים שבו כולם כבר כיבו את האור והלכו לישון. אבל שם, איפשהו
באמצע הים, יש מכונית אחת, מכונית אחת שהאור ברייקס שלה עדיין
דולק. מכונית אחרונה שעוד מאמינה, שעוד...',

הבחורה כבר התכרבלה על צידה, נשענת בראשה על כתפו של הבחור.
הבחור רק ילכסן מבט קטן לעברה, יזהר לא להטות את גופו יתר על
המידה, יראה כי כבר נרדמה. ישנה על כתפו, פיה פתוח קלות, יביט
ברטט הנחיריים הנדים להם במחזור לא סדיר, משתלבים חלופות במנעד
נשימותיו של הגוף הרדום.
רגע אחר כך וודאי יעצום עיניו אף הוא, ישאף אל קרבו מלוא החופן
מן האוויר העוטף, החמים, הספוג בריחה.

אז, פתאום, לרגע לא יהיה בטוח בדבר, ובכל זאת, ישמע. קול עדין,
טפיפה כמעט לא נשמעת, טיפה זעירה הנופלת אל האדמה.
תחילה אף לא יפקח את עיניו,
אך רגע אחר כך, עם השמע קול טפיפתה של הטיפה השנייה, השלישית,
וכל אלו הבאות אחריהן,
כבר לא יהיה ספק בידיו.

'תראי, גשם',
וודאי יאמר אז, צופן בלבו חיוך קטן של אושר כאילו אין אותן
טיפות זעירות של גשם המצטברות על החלון אלא התגשמותו של חסד
אלוהי מופלא.

וכמה מתאימה היא, התמונה הזו, לסיום תערוכתו של שמשון סמסה,
אינכם חושבים.
מכונית אחת בין אלפים, חיפושיית משהו, עומדת בפוקוס, מצולמת,
כמעט כתמיד, מגובה הכביש, מנקודה לא הרחק מאחוריה. לוחית
הרישוי שלה, צהובה על רקע שאר התמונה המצויה באפורים הכהים,
נראית לרגע ככתובית סיום בתחתיתו של פריים, ובאמצע, בעיגול
קטן, מובחן כתמונת תליון אינטימית, צלליתו של זוג, ראשה של
הבחורה נשען על כתפו של הבחור, שיערה הארוך גולש מטה, נוגע לא
נוגע בזרועו, בעוד שניהם מביטים הלאה בגוש הענן האפור המצטבר
לו מבעד לשמשה. ושם, בתוככי גוש הענן, מתגלה לרגע סדק קל, פיסת
שמיים בהירים. יחד עם שתי הנקודות הזעירות שמתחתיו, טיפות
ראשונות של גשם עדין, יוצר הכתם קומפוזיציה מופלאה, מחדיר
בצופה תחושה אשר קשה להתגבר עליה של תקווה מחלחלת, רמז לתחילתו
של דבר מה חדש.
כמה יפה היא התמונה הזו, כמה מרגשת. כתמונת סיום של סרט
הוליוודי רומנטי העשוי על פי כל כללי הטקס.
כמעט ועולות דמעות בעיניו של הבחור בעודו מדמה אותה בחשכת
מכוניתו.
רגע לפני שהוא לוחץ על הגז ומתקדם עוד כמה מילימטרים בדרכו.