יש דבר כזה, נפש קוסמית. לא! באמת שיש! באמת! אפילו הייתי שם.
אני לא ממציא! באמת.
אבא שלי לקח אותנו פעם לסיור. הוא לבש את בגדי השבת שלו (זה
היה בתקופה כשעוד היו לו כאלה), הרכיב את אחותי הקטנה על ראשו
המקריח, אסף את ידי בידו ולקח אותנו.

הלכנו אחרי המדריך-רובוט (הייתה לו מדבקה קטנה למטה שזה מה
שהיה כתוב עליה) במסדרונות הארוכים שהבריקו כאילו בדיוק עשו
להם פוליש. הקירות היו מרוצפים בריבועים קטנים מקרמיקה עם סמל
של שיבולת שועל באמצע, כמו שיש בבית שימוש בבית שלנו. עם אור
הניאון המהבהב זה נראה כמו חדר שירותים אחד נורא גדול, שהולך
ומסתעף כמו המבוכים שיש בחוברות שדוד משה מביא לנו מארה"ב.

היו שם המון דלתות, כל פעם שהיית מגיע לאחת היית יכול לראות את
הבאה באופק, לפחות אם היית מתאמץ מאוד ומכווץ את העיניים כמו
שאימא הייתה אומרת לא לעשות (ככה אבא סיפר לנו).
המדריך-רובוט ניסה להסביר מה יש מאחורי כולן, וכל פעם היה
מסתבך. הוא הצביע בזרועות שלו לכל מיני כיוונים (היו לו מלא
זרועות שיצאו מהראש והתנופפו לכל עבר), ואז, כשהוא היה מגיע
לדלת הוא הצביע לעברה באחת הזרועות שלו והתחיל להסביר מה יש
מאחוריה. אבל מהר מאוד שאר הזרועות שלו התחילו להצביע לכיוונים
אחרים והוא היה מתחיל להסביר בו-זמנית (אני אוהב את המילה הזו,
בו זמנית, היא נחמדה) גם מה יש בכיוונים שלהן, "שם יש...",
"ושם יש...", "ושם יש....", וכל המשפטים התחילו לעלות אחד על
השני ואי אפשר היה להבין שום דבר ממה שהוא ניסה להגיד.
אבא צחק ואמר ש"זה נראה כאילו יש לו באג בתוכנה" (אבא מתכנת
מחשבים וכל הזמן מדבר על באגים בתוכנה), אבל נראה לי שהוא קצת
נפגע מזה כי הוא התגלגל משם בזרועות שמוטות.
היו לו גלגלים במקום רגליים, וגוף מתכתי ארוך שנצנץ בזהוב,
והראש שלו עם הזרועות השמוטות נראה כמו עציץ נבול, מאלה שאבא
הוציא מהבית אחרי שאימא הלכה.
אבל מהר מאוד הזרועות שלו חזרו להתנופף לכל עבר, ואפילו חזרו
לצבע הורוד-אדום המקורי שלהן. וניצה (אחותי), שנורא אוהבת ורוד
מאז שג'ני הגיעה לכיתה שלה, ניסתה לתפוס את אחת הזרועות כל פעם
שעברה לידה ואבא היה צריך לזוז נורא מהר כדי לשמור על שיווי
משקל וכמעט נפל פעמיים.

ג'ני נורא אוהבת ורוד, יש לה שיער מתולתל ועיניים גדולות כמו
הפודל הקטן שיש לשכנים ונובח על כל מי שעולה במדרגות (אבא אומר
שהוא פשוט נורא פוחד מכולם). כל פעם שהיא באה לבית שלנו היא
לובשת תלבושת ורודה, ואומרת "סתכלו איזה יופי, תראו את התלבושת
הורודה שההורים שלי קנו לי באמריקה! " במבטא אמריקאי. וניצה
חוזרת אחריה "סתכלו איזה יופי, תראו את התלבושת הורודה שיש
לה!", ושתיהן מצחקקות כמו מטומטמות (ניצה נורא חכמה אבל אני לא
כל כך בטוח בקשר לג'ני). ניצה רוצה שאבא יקנה לה בגדים כמו שיש
לג'ני, וצעצועים כמו שיש לג'ני, ושהוא ייקח אותה להסתפר כדי
שיהיה לה שיער כמו של ג'ני, ושיכין לה גפילטע פיש כמו שמכינים
בבית של המשפחה של ג'ני. אבא רק צוחק ואומר, "לפני חודש רצית
שאני אקנה לך צעצועים כמו שיש לתמר, והלכנו וקנינו צעצועים
ועכשיו איפה הם? הם תקועים בארון ואת לא נוגעת בהם בכלל. כל מה
שאת רוצה זה צעצועים כמו של ג'ני". אבל נראה לי שאבא קצת מפחד
שניצה תהיה עצובה ותתחיל לבכות, כי בסוף תמיד עושים מה שהיא
רוצה.

הכי אני זוכר את חדר הטלוויזיה שם. נכנסו בעד אחת הדלתות שהיה
רשום עליה באותיות גדולות "חדר טלוויזיה". כל הדלתות שם צהובות
ועגולות, כמו הדלתות שיש בבתי העץ בסרטים על הגמדים והאלפים.
ותלוי עליהן שלט ריבועי לבן קטן שכתוב עליו באותיות גדולות מה
יש בפנים, כמו "חדר טלוויזיה", או "חדר אמירת שלום", או "חדר
החזקת ידיים". נכנסו לבד כי הדלת הייתה נמוכה מדי
והמדריך-רובוט לא יכול להתכופף. אבא הוריד את ניצה מהראש ונתן
לה להחזיק לו את יד שמאל (אני החזקתי ביד ימין)  ורק אז נורא
התכופף כשהוא עבר את הדלת, ככה שהראש שלו לא נתקע בתקרה כמו
שתמיד קורה בסרטים.
נראה לי שהמדריך-רובוט היה קצת עצוב שהוא לא יכול לבוא איתנו
כי הזרועות שלו שוב איבדו צבע והפסיקו לזוז, אבל אולי זה פשוט
כי כבר לא היה לו למי להצביע על כל מיני דברים.
בפנים היה חלל שחור ענק עם מלא אנשים שישבו באוויר. לכל כיוון
שלא הסתכלת, כל מה שראית היה אלפי עותקים של אנשים שנמשכים
ונמשכים אל תוך החלל. לכל אחד היה ריבוע קטן משלו והוא ישב בו,
ככה, תלוי באוויר, כאילו על כורסא שאי אפשר לראות. הם לא זזו
ולא עשו כלום בכלל, רק ישבו ובהו באוויר, כמו זומבים. כשהתקרבת
יכולת לראות שבעיניים שלהם ריצדו תמונות בצבעים שונים שאי אפשר
היה להבין, כמו שקורה כשאתה מסתכל על חנות מוצרי החשמל שבקניון
משתי קומות למעלה, וכל הטלוויזיות שבחלון נראות נורא קטנות ואי
אפשר להבין את התמונות שמרצדות בהן.
היה שם אחד נורא זקן, שהעור שלו כבר התחיל להתקלף בכל מיני
מקומות והיה נורא אפור. בעיניים שלו ריצדו תמונות באור צהוב
וסגול, שיצרו כל מיני צללים מוזרים על האף שלו. רציתי לגעת ביד
שלו שהייתה מוטלת החוצה מקצה הספה הבלתי נראית, היא הייתה
אפורה ומעוכה ומלאה קמטים, כמו הידיים של סבא בתקופה כשהוא היה
בבית חולים ורציתי להרגיש איך זה. אבל אבא רטן ואמר "לא לגעת"
אז לא נגעתי. רק העברתי את היד מתחת כדי לבדוק אם באמת יש שם
ספה אבל לא היה שם כלום. ואבא אמר ש"משתמשים כאן בטכנולוגיה
נורא מתקדמת ושהוא ישאל את המדריך רובוט כשנחזור".
היו שם גם שני תינוקות קטנים, הרבה יותר קטנים מניצה. הם פנו
אחד אל השני ונראו ממש כמו זוג הבובות של התאומים שהיו לה פעם
(היא לא אוהבת אותם יותר), רק העיניים שלהם היו שונות, הן זרחו
באור אפור  במקום העיגולים המצוירים קטנים.
זה היה כמו בסרט ההוא כשבעתיד כל האנשים היו מחוברים לאינפוזיה
וחיו בעולמות דמיוניים שמחשב ענק יצר עבורם, אפילו אלו שרק
נולדו.

אהרון, בן דוד שלנו, הוא זה שסיפר לנו על הנפש הקוסמית.
זה היה בחנוכה, אחרי שהדלקנו נרות וברכנו, ושרנו "מעוז צור
ישועתי", ו"סביבון, סוב, סוב, סוב, חנוכה הוא חג טוב" ו"נר לי,
נר לי, נר לי קטן...". לאהרון יש קרחת עם זיפים קטנים (קודם
היה לו שיער שחור ארוך) וידיים ארוכות והוא בדיוק חזר מהודו
(שזו ארץ נורא רחוקה שיש בה מיליארד אנשים ושהפרות שם קדושות).
הוא הראה לנו תמונות של אלים עם ראש של פיל, וכאלה עם שש
זרועות (ושל הרים לבנים מושלגים מלאים סלעים שחורים ושל ילדים
קטנים עם גלימות אדומות, וניצה נורא התלהבה ורצתה שאבא יביא לה
כזה אבל אבא הסביר שאי אפשר, זה רק לנזירים טיבטיים ואי אפשר,
ונורא פחדתי שניצה תתחיל לבכות, אבל היא לא כי אהרון התחיל
לספר לנו על הנפש הקוסמית).
הוא אמר שאמרו לו שם שבעצם יש רק נפש אחת בעולם, הנפש הקוסמית,
ושכל ההפרדה הזאת לאנשים שבנאדם מרגיש כאילו יש לו נפש משל
עצמו היא סתם אשליה, ושאנשים ברמה רוחנית מספיק גבוהה יכולים
להרגיש את זה. ושבעצם כשבנאדם מרגיש משהו או חושב משהו זה לא
הוא שמרגיש אלא הנפש הקוסמית, והוא רק מתחבר לחלק הזה שלה.
שהמוח שלו רואה רק את התחושה הזאת של הנפש הקוסמית כי ככה הוא
בנוי, כמו שהעין רואה רק חלק נורא קטן מהעולם בכל פעם ומתמקדת
בו, ככה גם המוח רואה רק חלק נורא קטן מכל המחשבות שרצות בנפש
הקוסמית. ואז, למשל, כשמישהו נורא מאושר אז זה בעצם משפיע על
כל האנשים בעולם כי קצת מהשמחה שלו זולגת מסביב ואנשים אחרים
יכולים להרגיש אותה אם הם מספיק פתוחים לזה. ואני חשבתי שזה
בעצם אומר שאנשים מספיק חכמים כבר לא צריכים להיות עצובים, כי
גם אם קורה להם משהו נורא עצוב אז הם יכולים להתמקד בחלק של
הנפש הקוסמית שיש בו מחשבות שמחות וכבר לא להיות כל כך
עצובים.
אבא התחיל להגיד משהו אבל אז הוא ראה שניצה נרדמה מול התמונות
של הילדים הקטנים עם הגלימות האדומות והלך להשכיב אותה לישון.


היינו גם בחדר הצחוק. היו שם מלא אנשים שצחקו וצחקו בלי שום
סיבה. גם הם היו מסודרים בריבועים הקטנים שלהם ונראו נורא
מגוחכים (זה גם מה שאבא אמר) כי לא היה שום דבר מצחיק, רק מלא
אנשים שצוחקים וצוחקים נורא חזק.
זה היה כמו בליל הסדר כשנעשה מאוחר, ואתה נעשה נורא עייף וקשה
לך להחזיק את העיניים פתוחות וכולם מתחילים לצחוק מכל הכיוונים
ואתה לא יכול להבין למה.
היה שם אחד עם בטן גדולה שנראתה כמו הכרס הקטנה שיש לדוד משה
אבל מוגדלת, כמו הראש של הנמלים כשאתה מסתכל עליהן בזכוכית
המגדלת שאבא קנה לי ליום הולדת. היו לו שפתיים גדולות מלאות
שומן, ולחיים אדומות ונפוחות כמו שקורה כשנורא קר בחוץ, והצחוק
שלו היה כל כך חזק שיכולת לשמוע אותו גם ממרחק של עשרה
ריבועים. כל פעם שהוא צחק כל מיני דברים התחילו לזוז בתוך הבטן
הגדולה שלו, כאילו יש שם משהו בפנים שרוצה לצאת החוצה ולא יכול
והפה שלו התיז רוק לכל הכיוונים. לידו עמד ילד אחד נורא מנומש,
היו לו ברזלים בשיניים וכל פעם הוא היה מתחיל לצחוק קצת ומנסה
לעצור אבל לא מצליח. הוא היה שולח יד ומכסה את הפה כדי שלא
יראו אבל הצחוק שלו רק הלך והתחזק והתחזק עד שהוא היה צריך
לתפוס את הבטן שלו בידיים כדי שלא תברח, וכל הגוף שלו התחיל
להתעוות ולרעוד והברזלים בשיניים השמיעו נקישות מוזרות ורוק
התחיל לצאת לו מהפה כמו לילד ההוא מהכיתה מעלינו שחולה במחלת
הנפילה (זה מה שהמורה סיפר לנו). הרוק שלו ושל זה עם הבטן
הגדולה התערבב באוויר השחור וכמעט פגע לי ביד אז התרחקתי.
ניצה נצמדה לאבא מכל הרעש והאימה, ובסוף היא משכה לו בחולצה
כדי שנצא משם ויצאנו משם.
אבא התכופף לידה ושאל אם היא בסדר אבל היא לא ענתה, אלא רק
הסתכלה בו בעיניים בוכות וביקשה הביתה. ואבא אמר שבסדר, אם זה
מה שהיא רוצה אז נלך הביתה, אבל שתהיה בטוחה. וניצה הנהנה אז
אבא שאל את המדריך-רובוט אם הוא יכול להוביל אותנו ליציאה.
והמדריך-רובוט נורא התעצב מזה ואמר ש-למה? ומה פתאום לעזוב כל
כך מהר, הרי עוד לא ראינו כלום. לפחות תנו לי להזמין אתכם
לגלידה. ואז אבא שוב התכופף אל ניצה ושאל אותה אם היא רוצה
שנעצור לגלידה או שנלך ישר הביתה וניצה אמרה ש"גלידה זה בסדר"
בקול שקט אז הלכנו לאכול גלידה.

ניצה חכמה, היא קטנה ודקה ויש לה שיער שחור ארוך ואף קצת עקום
אבל חמוד (הוא יורד מימין לשמאל במקום ישר למטה, וזה מתהפך
כשמסתכלים בראי, אז הוא עקום-הפוך, ככה שאם היא אי פעם תעבור
במראה ותתאחד עם דמות המראה שלה האף שלה יהיה סוף סוף ישר!.
תמיד הייתי אומר לה את זה ופעם אחת היא נעמדה על הכיור
בשירותים (עזרתי לה לטפס) והצמידה את הראש שלה לראי, והתחילה
לדחוף את עצמה אל תוך הראי. כל הפרצוף שלה נמעך לעיגולים
לבנים-אדומים שהלכו וגדלו, והיא דחפה ודחפה נורא חזק וניסתה
לעבור לצד השני והעיגולים גדלו וגדלו עד שבסוף הפנים שלה
התחילו להיות כחולים והיא הפסיקה לנשום והיא המשיכה לדחוף
ולדחוף עד שבסוף היא התמוטטה ונפלה מכורבלת על הכיור. אחר כך
אבא כמעט בכה וחיבק את ניצה חזק חזק ואמר לנו לא לעשות את זה
יותר אף פעם. נורא הצטערתי והבטחתי לעצמי לא לגרום לאבא להיות
עצוב יותר אף פעם).
כשדודה דלילה באה היא תמיד אומרת ש"תראו איזה שיער, והעיניים
האלה! והאף! היא כל כך דומה לאימא שלה שזה מדהים", ואז היא
רוכנת אל ניצה וצובטת לה את שתי הלחיים ואומרת, "אחחח, כמה שאת
יפה". וניצה כל פעם בורחת מאחורי הג'ינס של אבא ומתחבאת, ואני
תמיד פוחד שהיא תתחיל לבכות אבל היא אף פעם לא בוכה.
לפעמים אני מדמיין שהיא מין מרי פופינס קטנה עם נמשים וצמות
ושיער אדמוני, שיכולה לעוף לאן שהיא רוצה ולעשות כל מה שהיא
רוצה, אבל בעצם אין לה, לא צמות, לא נמשים ולא שיער אדמוני,
והיא לא נראית ככה בכלל.

בימים האחרונים היא התחילה ללכת לחדר ולכבות את האור להתחבא
מתחת לשמיכה ולא להגיב לשום דבר כמו שאני עושה. אבא בא ושואל
אם היא רוצה משהו ומנסה לפתות אותה החוצה בכל מיני הבטחות אבל
ניצה לא מגיבה. היא חזקה ואבא לא כל כך יודע מה לעשות. איתי זה
שונה, כי הם כבר למדו שנוח לי שם אז פשוט לא מפריעים לי. יוכי
(המטפלת) אומרת שזה בסדר לרצות לברוח ולהתחבא לפעמים, ולחיות
קצת בכל מיני עולמות דמיוניים, ושאין בזה שום דבר רע ושאף אחד
לא יגיד לי שזה לא בסדר. היא נחמדה (יוכי). היא נמוכה ועגלגלה
ויש לה עיניים טובות, ושיער קצר מתעגל מלא בצבעים, כמו הציורים
שיוצאים לי בשעת אמנות בביה"ס (שאר הילדים צוחקים עליי ואומרים
שזה נראה כמו תאונה אבל אני מתעלם). היא כל הזמן מחייכת,
חיוכים גדולים עם שיניים לבנות-צהובות כמו שיש בפרסומות
בטלוויזיה (היא אומרת שאם אני לא רוצה שהשיניים שלי יצהיבו אז
אסור לי להתחיל לעשן), ומבשלת לנו אורז-עם-ירקות-וכדורי-בשר
בימי שני ורביעי, ועוף-עם-תפוחי-אדמה בימי ראשון שלישי (בימי
חמישי אנחנו אוכלים עם אבא פלאפל או חומוס).

המורה אומר שאני חושב על יותר מדי דברים בו זמנית ומאבד ריכוז
ושאני צריך לנסות להתמקד במשהו אחד ולא להמציא כל הזמן דברים
חדשים. אבל יוכי אומרת שזה דווקא נחמד, ושהיא אוהבת את
הסיפורים שאני ממציא, ושלא תמיד צריך להקשיב למורה, וכשאני
מספר לה אותם אז היא תמיד מחייכת  ומסתכלת עליי בעיניים טובות
ואומרת ש"אני ילד מיוחד" ונראה לי שהיא רוצה ללטף לי את השיער
כמו בסרטים אבל אני בורח כדי שהיא לא תצליח. איתה אף פעם לא
קורה לי שאני מתחיל לדבר על יותר מדי דברים בבת אחת ואז היא
מאבדת אותי ולא מבינה על מה אני מדבר ואני נעשה נורא עייף ורק
רוצה לברוח להסתתר מתחת לשמיכה ולחשוב על מקומות רחוקים כמו
שקורה לי עם אנשים אחרים. סבא נורא אהב את הסיפורים שלי גם,
הוא זה שלימד אותי לתאר כל בנאדם שאני מדבר עליו במשפט או
שתיים, כדי שהשומע יוכל להבין מי הוא, וגם איך להגיד "כמו" או
"כאילו" כדי לתאר דברים, ולהיזהר מזה שאני עובר נושא ועד נושא
ועוד נושא עד שאני לא זוכר על מה דיברתי בהתחלה, כי זה גורם
לאנשים לאבד אותי. וגם אבא די אהב אותם פעם, הוא היה אומר
ש"אימא הייתה נורא גאה אם היא הייתה רואה אותי", וכל פעם היה
שואל איפה הייתי אחרי ההתחבאויות שלי מתחת לשמיכה ומקשיב
לסיפורים שלי ונורא שמח. אבל עכשיו אני לא כל כך בטוח שהוא
מרוצה מזה, כי תמיד כשאני מספר לו משהו חדש הוא רק מחייך אליי
במבט העייף שלו ולא אומר כלום. אז אני מנסה לא להגזים בזה אבל
לפעמים זה קצת קשה כי התרגלתי.

אכלנו גלידת שוקולד בגביע ואז ניצה התרצתה ואמרה שאפשר להישאר.
אז נכנסו לחדר אכילת הגלידה.
זה היה מוזר, כי כל האנשים שם ליקקו בהנאה מוזרה, אבל שוב פעם,
לא הייתה שום גלידה, הם ליקקו את האוויר השחור! זה נראה נורא
מוזר כי הם כאילו נהנו מזה למרות שלא היה שם כלום. הם נראו
מגוחכים, כאילו הם לא מבינים שאין שם שום דבר באמת ושהם סתם
מלקקים את האוויר.
יצאנו משם מהר.
ואז הלכנו לחדר החיבוקים, וראינו הרבה אנשים שמעוותים את הגוף
שלהם בצורה עקומה. הם התפתלו והתעוותו ונראו כמו מה שקורה
למשחת שיניים כשהיא חצי גמורה. גם הפנים שלהם היו מעוותים,
העיניים היו עצומות נורא חזק והם השמיעו אנחות מוזרות ומלמלו
כל מיני דברים שאי אפשר היה להבין. היית יכול לשמוע את הרחש
המוזר מגיע מכל כיוון ולא היה לאן לברוח. זה היה מגעיל.
הזרועות שלהם היו ארוכות ומתפתלות כמו הנחשים שראינו בטיול
הכיתתי למוזיאון הטבע וניסיתי להישאר כמה שיותר רחוק מהן, אבל
בסוף כשברחתי מהזרועות של אישה שמנה ענקית שהייתה גדולה כמו
לוויתן ותפסה ארבעה ריבועים איזה שהיא יד נגעה בי בגב ותפסה
אותי מאחורה, וצעקתי באימה וניסיתי להשתחרר ולא הצלחתי עד
שבסוף ברחתי.

בגלל שאני לא מצליח להתרכז בכיתה וכל הזמן חושב על כל מיני
דברים, ולא ממש מדבר עם הילדים האחרים, וגם לפעמים מתחבא מתחת
לשמיכה במקום ללכת לביה"ס המורה רוצה שאני אלך לפסיכולוג (שזה
בנאדם שאתה מדבר איתו ומספר לו דברים והוא גורם לך להיות יותר
מרוכז). ואבא הסכים אז ביום חמישי ב- 18:00 יקחו אותי לדבר עם
פסיכולוג. לא אכפת לי, אין לי בעיה לספר לו דברים אם הוא יהיה
נחמד כמו שאבא אומר.

אני קצת עייף אז בגלל זה קשה לי לתאר הכול כמו שצריך, אז אני
אנסה לגמור מהר.
היינו גם בחדר אמירת השלום, עם מלא אנשים שכל הזמן חייכו ואמרו
"היי" שוב ושוב לשום דבר, והבריקו בעיניים ונפנפו בידיים
וצחקקו כמו מטומטמים. ובחדר הצעצועים שבו ניצה נורא התאכזבה
וכמעט בכתה כי לא היו בכלל צעצועים. ובחדר החזקת הידיים ובחדר
ההסתכלות במראה ולחדר הכאב אבא לא רצה שניכנס, ובחדר האנשים
המתגלחים (שם אבא אמר שצריך להתגלח מלמעלה למטה ושהוא ילמד
אותי כשאגיע לגיל המתאים אבל היו שם הרבה אנשים שהתגלחו דווקא
מלמטה למעלה ולא היה ברור למה) ובחדר השומרים בבנק ובחדר
הקופאיות בסופר ובסוף סתם הלכנו לחדר השינה והיו שם מלא אנשים
שנחרו ונחרו נורא חזק ואי אפשר היה להבין איך השאר מצליחים
לישון ברעש הזה.
והיו עוד כמה אבל אני כבר עייף מדי ולא מתאר כמו שצריך אז אני
אפסיק.