פלאפל פולני:

- אתה יודע, נראה לי שאני אלך היום דווקא על הפלאפל השני,
התפתל קולה של הבחורה.
- מורדת, הא? לכסן אליה הבחור מבט מחויך,
- כן, פסקה בהחלטיות, ידיה מתנופפות באוויר,
- אני רוצה למרוד!
חייכה.

ביום הקודם, כשליווה אותה לעבודה, סיפרה לו שהיא מרגישה
שהמסגרות, של העבודה, של הלימודים, של החיים, מתחילות לכלוא
אותה, סוחטות ממנה את כל האנרגיה שיש לה, בחורה צריכה את החופש
שלה, אמרה.
עכשיו תהה אם לספר לה על בחור שהכיר פעם, שכנגד דיכאון כזה היה
מסביר לה, בקול נגוע בעצבות, למה קוראים לדרור דרור - אם
כולאים אותם הם מתים, דרור לא מחזיק מעמד אפילו יום אחד בשבי.
הוא החליט שלא. לא עכשיו. זה סתם מדכא.

הם הלכו במורד הרחוב הצמוד לשוק, בדרך אל מקבץ דוכני הפלאפל.
הבחור נדחק מאחורי הבחורה, עיניו עוקבות אחר שיערה השחור הארוך
המיטלטל בינות האנשים. פרט לשיער שהיטלטל בחופשיות, דמותה
הקטנה הייתה מכווצת מקור, עטופה מכל כיוון על ידי מעיל הרוח
הצבאי שלו כחיה קטנה המסתתרת בתוך פרוותה. הוא הלווה לה אותו
בבוקר, מחמת הקור הפתאומי שירד על העיר, למרות שהתנגדה בחצי
פה.
לפרקים, כשהמדרכה הצרה נתעבתה מעט, או כאשר זרם האנשים פחת
במידה מספקת, מצאו השניים את עצמם הולכים יחדיו, כתף אל כתף.
נעלמים לרגע זה משדה ראייתו של השני לפני שחזרו והופיעו בו
במקום חדש, מעלים בכך בת גיל קטנה של צחוק מופתע על פניו של
השני, כבמשחק מחבואים של פעוטות.

- את יודעת, הייתי כאן עם ההורים שלי כשהם באו לחופשה, פתח
הבחור,
- באופן די מפתיע גם אז אכלנו פלאפל,
- אמא שלי הלכה ישר לפלאפל הראשון כי היה לו תור ארוך, כאילו
יש לה איזושהי משיכה סמויה לתורות ארוכים,
הבחור הצטחק. הוא נזכר בדמותה התמירה של אמו, מפלסת דרכה
בשיערה הקצר בתוך התור הארוך שסבב את דוכן הפלאפל.
- ניסיתי לרמוז שהשני יותר פנוי, אבל היא רק העיפה בו מבט אחד
ואמרה שיש בו יותר עשן מכוניות. מוזר. הא?
- כן. היא נשמעת מאוד ... - מודעת, השלים אותה הבחור, למרות
שסבר שעמדה לומר דווקא - מעניינת.
- מאיפה היא, במקור? תהתה הבחורה,
- היא נולדה בארץ, אבל המקור בפולין. למה?
- סתם, מעניין, אמרה הבחורה ולא פירטה.

בקרבת הפלאפל הראשון, בעודם צועדים זה לצד זה, נתקלו בשאריותיו
של טנדר ישן, עתיק למראה, אשר ניצבו על שפת המדרכה. חלק
מחלונותיו היו מנותצים באלימות, האחרים חסרים. תורנו של הגלגל
הקדמי הזדקר החוצה, עקור. צבע מקולף ניבט מן הדלתות, תכול
ומלוכלך. גוש המתכת הגדול חסם את מרביתה של המדרכה, מצר אותה
כדי מעבר של אדם אחד בלבד. הבחור חתך ימינה, אל תוך הכביש,
מסתיר בכך את גופו ממבטו של הפלאפל הראשון בצלו של הטנדר. מבלי
משים גופו השתוחח מעט, כמבויש. רק לאחר שחצה את פס האבן שהפריד
בין שני המסלולים של הכביש, פס אבן, שהיה, כטנדר לפניו, מנותץ
והרוס, ודמה לעיי חרבות בזעיר אנפין, כאילו נמצא בשדה קרב
שעוצב על ידי הפגזות תותחים חוזרות ונשנות, רק לאחר שחצה את
זה, הרים הבחור את עיניו וראה את הבחורה, עומדת מצדו השני של
הטנדר, מחייכת אליו בפשטות - נעלמת לי.


בעודם עומדים בתור לפלאפל, היא ראשונה, מפלסת תוואי בשלל
הלקוחות והוא אחריה, עוקב בתוואי המתהווה, תהה הבחור אם שמה לב
למשהו או שלא.
הוא הביט מעבר לכתפה אל הדוכן. מבחר קעריות נחו עליו. אחת
הייתה מלאה בצל, ערימה של קשתות בצל, לבנות, ארוכות, מתעגלות,
בוהקות אל הבחור ככמהות לשימוש. אחרת בחצילים קלויים - כדורי
אש עטופים בשחור, נוטפים שמן בוהק. נוספת, מעט מתחת לקודמות,
בצ'יפס צהבהב, מלבני, כיריות לייזר שקפאו במעופן. הוא התקרב
מעט אל הבחורה כדי לא לאבד את תורו אחריה, שמא תצטרך לחכות לו,
עתה עמד ממש לידה, שיערה מיטלטל מתחת לאפו, לרגע קצר הדוכן
כולו נראה לו כחלון ראווה של חנות ממתקים קטנה, פונה אל הרחוב
בקעריות הבוהקות בשלל צבעים בניסיון למשוך פנימה את הילדים.

הוא נזכר בפעם אחת, כשהיו בשוק בשעת העומס. הוא בקושי הצליח
לשכנע אותה שתיתן לו לסחוב חלק מן השקיות. לא מתעסקים עם
פולניה, אמרה לו אז, חייך הבחור לעצמו, ובכל זאת התרצתה. גם אז
הלכה היא ראשונה, והבחור נדחק אחריה, רואה את שיערה השחור
המיטלטל בתוך ים האנשים במרחק מה לפניו, כצבי קטן המושך אחריו
את הצייד בחשכת היער.
משום מה, עלתה במוחו אז תמונה מילדותו, כשביקר עם אימו בשוק,
הולך אחריה בתוך היער של האנשים הענקיים שהקיפו מכל עבר. אז
עוד היה לה שיער ארוך, שירד במורד גבה ונשלח לעברו כזרוע
נוספת, מכוונת את דרכו. מתוך נקודת מבט זו, של הילד הקטן המוקף
מכשולים אדירים, חשב פתאום שאולי לה אין נקודת מבט עילית על
המתרחש לפנים כפי שיש לו. בפעם הבאה שהשיגה, לאחר ששאל אם היא
בסדר, והיא ענתה שכן, היא רק רוצה לצאת משם כמה שיותר מהר, שאל
בהיסוס, אם היא 'רואה את האופק', או שהוא מוסתר על ידי האנשים,
היא לא ממש הבינה את השאלה, רק הביטה בו בחיוך מבולבל, אחר כך
ב "אופק" באותו החיוך, וענתה, -כן, אני רואה.
הביקור ההוא נגמר כשאדם אחד נדחף בצדו, ואחת השקיות שהייתה
בידו של הבחור נשמטה, נופלת אל הרצפה בחבטה עמומה, הרת אסון.
סלט טורקי נשפך בכל מקום, פוצע את השקית הלבנה בכתמים ארוכים
של אדום. היא באה אליו והרגיעה אותו, עוזרת לו לאסוף את הרסק
שנשפך ולסגור שוב את המיכל, מחליפה את השקית המלוכלכת בחדשה.

הבחורה הזמינה מנה וכך גם הבחור. כפי שקרה לא פעם עקב קולו
השקט, המוכר לא שמע את בקשתו, -בלי צ'יפס, והוא קיבל מנה גדושה
מן המלבנים הצהובים.
כשפשפש בכיסו כדי להוציא משם מטבעות, הסתכלה בו הבחורה במבט
פגוע,
- לא, לא, לא! אני מזמינה אותך!
הוא חייך אליה,
- את יודעת, בפעם הקודמת את הזמנת, לפי ה"חוקים" זה תורי, סנט
בה הבחור בלי כוונה אמיתית.
הם חלקו כוס מתוקה של מיץ ענבים.
בין לבין, כאשר הבחורה שילמה, הגניב הבחור מבטים אל עבר קערת
החצילים, ראה איך הגישה אליה נחסמת על ידי שתי נערות דתיות
שהיו נחושות בדעתן לקנות בקבוק קולה. הוא חכך בדעתו את נחישותן
והחליט לחכות בסבלנות עד שיתפנו, נסוג מעט אחורה.
כשהבחורה גמרה לשלם נפנתה אף היא אל עבר קערת החצילים, נתקלת
בחומתן הבצורה של הנערות הדתיות. לרגע קצר חיכתה גם היא
בסבלנות, אבל אז ניסתה שוב, שולחת חצי יד קדימה, -סליחה,
ביקשה, הבחורות לא שמעו את בקשתה והמשיכו להתעלם ממנה, הבחור
חייך לעצמו מתוך הזדהות. הבחורה לא ויתרה, - אפשר, - אולי,
לבסוף נתנו לה פתח גישה קטן והיא עטה על החצילים כמוצאת שלל
רב. כששתי הנערות עזבו התקדם הבחור לצידה של הבחורה, עומד לקחת
מן החצילים גם לעצמו.
- אתה רוצה חצילים? שאלה הבחורה,
- לקחתי יותר מדי, הם טעימים אבל יש יותר מדי שמן,
- רוצה? הציעה כלפיו את הפיתה שלה,
- האמת, גמגם הבחור,
- לי הוא נתן צ'יפס למרות ש...,
- לא רצית צ'יפס?
- כן, הוא לא שמע אותי, אמר הבחור, מעט מבויש,
- אני אוהבת צ'יפס,
- רוצה להתחלף? הציעה,
הם עשו החלפות, מפשפשים בפיתות שלהם באצבעות ארוכות, כזוג
ילדים הממיין שקיות שי שקיבלו.

כשחזרו בדרך, נוגסים בפלאפל בפה מלא, שוב נתקלו בטנדר הישן.
לרגע נדמה היה ששוב ייפרדו, אבל ברגע האחרון הבחורה חזרה בה
והלכה בעקבות הבחור, עוברת אחריו מצידו השמאלי של הטנדר.
פעם נוספת תהה אם שמה לב.