שימו לב מה אני הולך להגיד עכשיו. לראשונה מזה הרבה זמן, אם לא
לראשונה בחיי, מבשיל אצלי מעין אומץ לאמר שאני רוצה להיות חזק.
אל תתעלמו מהטענה המובלעת למחצה שיש פה, לפיה אני אכן רוצה
להיות כזה. מצב שבו אני רוצה להנציח את חולשתי מבלי להציג אותה
לראווה אינו רלוונטי לענייננו, לכן מובלעת בדברי הטענה לעיל.
מוקדם לחגוג. המשמעות העמוקה ביותר של החוזק מבחינתי, היא
ראיית המציאות על מגרעותיה, תוך השלמה מסוימת. אין הכוונה
ליאוש, ההפך הוא הנכון. ההשלמה, כפי שאני תופס אותה, היא הכרה
בהכרח לבצע ויתורים על מנת להתקרב להגשמה (ומי שניסוחים
רקורסיבים חביבים עליו, יאמר שכדי להצליח לוותר על היאוש צריך
לוותר על היאוש).
ההכרה בקיומן של סתירות וההתגברות על הדחף ליישב אותן, היא אבן
דרך חשובה מאין כמותה במסע של אדם אל עצמו. לא אכביר על כך
במילים, שכן זהו לב העניין: מגיע שלב שבו הנסיון לרדת לפשרם של
דברים נחווה אצל בריות מסוימות כהתמכרות, והן נדרשות להפעלת
כוח מנטלי כלשהו כדי לבצע מהלך שאני נוטה לדמיין כקטיעה. אומר
רק שמי שמכיר את הלך הרוח המתפצל מבין את כוונתי, שאיננה ניתנת
לניסוח, ומי שלא מבין, ייטיב לעשות אם ידמיין לפניו עץ בינארי
שלם אינסופי, ונסיון לסייר בכל הצמתים ברמה ה-i במקביל, עבור i
בין 1 לאינסוף. למתקדמים מומלץ לנסות לדמיין את אותו עץ בינארי
ובאותו זמן להבין שאין שום ערך למה שהם עושים. כפי שחזיתי,
במקום להתבהר הדברים הולכים ומסתבכים וזה הזמן לבצע את מהלך
הקטיעה שהזכרתי קודם.
אם נחזור לרגע להתחלה, מובן מאליו שמשך כתיבת הפסקאות האחרונות
אני חש מין דגדוג מציק, שהדרך להקל עליו פשוטה: יש להוסיף
הסתייגות קלה להצהרה המפתיעה שלי מהשורה הראשונה. השלמות
מחייבת המנעות מבחירה בפתרון המפיג הזה, אלא שמעצם ההתייחסות
לדגדוג משתמע שהבחירה כבר נעשתה.
לרוע המזל, ואולי למזלי הטוב, הסיום האפשרי היחיד לחיבור הקצר
הזה הוא נטול מסקנות, חף מדרמות ולא פתאומי. ללא רמיזות
מעורפלות לגבי העתיד.