דוד
מצא במדבר את השירה,
את האמונה.
אבל זה היה פעם.

היום
איני מוצא במדבר
אלא את השקט
ואיתו המבוכה.

החושך
מחבק את העולם.
בשקט המיוחד שלו
רגע קטן פולש
ללבי.

ולפתע,
הדברים ערומים,
ללא מטאפורות
ללא דימויים.

הדממה הדקה
חוסמת אותי
בחוטים של אחריות.
שקוראים לי לחזור לאחור.

לא הגיע הזמן להישבר.
לא הגיע הזמן להתפלל.

שפתיי חתומות,
ורגלי הולכות,
צעד נוסף
לתוך המדבר.

צעד נוסף
לתוך החוטים
שעוטפים אותי כמו מומיה.
מרוקנים את הריאות מאוויר.

כשיזרח השמש,
יפתחו השפתיים
וממקום של עצמאות
ילחשו בשמחה.

"מודה אני לפניך
שהשבת את נפשי
בחמלה
רבה אמונתך"

מחר אלך צעד נוסף

אלוהים שלי.
ביום בו אהיה עצמאי,
האם תהיה גאה בי
כמו הורה שגאה בילדו
שבונה בית?

או שתשלח את השמש
שתשרוף את פני
עד שיתכרכמו
למען יפחדו הבריות
ללכת בדרכי.