[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אורנית אורן
/
בשנייה אחת

בום! שנייה אחת, וחיים שלמים נגמרים.

"מצב קשה", הגדירו את זה הרופאים. ניסיתי להישען על התקווה, על
האמונה.
ניסיתי להתעודד ולהאמין ש"לו זה לא יקרה" אבל...

הכרתי אותו כל חיי.
מאז שאני זוכרת את עצמי, הוא תמיד היה שם בשבילי,
ברגעים שמחים, ברגעים עצובים.

הוא היה שכן שלי, גר שתי קומות מעליי.
כבר בגן היינו יחד, התבגרנו יחד ועלינו לבית הספר.
תמיד היינו יושבים אחד ליד השני ומשחקים יחד בהפסקות.
בחטיבה, היינו בכיתות נפרדות אך הקשר עדיין נשמר.
היינו מדברים בהפסקות, יוצאים לאותם מקומות ונפגשים עם אותם
החברים.
וגם בתיכון הקשר לא פסק.

הוא היה כמו אח בשבילי, סיפרתי לו הכול, את כל הסודות הכי
כמוסים שלי, שאפילו למשפחתי לא סיפרתי.

עד שיום אחד זה קרה.
לא האמנתי שזה יקרה דווקא לו.
פשוט זה היה בלתי נתפס, למה דווקא הוא?

הוא יצא למועדון, הוא הציע לי לבוא, אבל לא הרגשתי טוב באותו
יום.
ב-9 בערב דיברנו בטלפון, הוא אמר לי שהוא צריך ללכת להתארגן
ושהוא ירד אליי הביתה לפני שהוא ילך.
ברבע ל-10 נשמע צלצול בדלת, זה היה הוא.
הוא נראה טוב מתמיד, מריח טוב, שערו מסודר בדיוק איך שאני
אוהבת, חתיך אמיתי.
כמובן ששיבחתי אותו על המראה.
אני לא אשכח את המילים שאמרתי לו: "תראה להן מה זה".
הבנות תמיד חיזרו אחריו, במשך כל הזמן שהכרתי אותו הוא היה
חביב הבנות.
אמרתי לו שייהנה ושנדבר כבר מחר...
הסתכלתי מהחלון כמו תמיד, והוא ראה אותי, נופף לי עם היד
לשלום, נכנס לתוך המכונית.
זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו...

4 לפנות בוקר, אימא שלי מעירה אותי בבהלה, ואת המשפט הזה לא
אשכח לעולם:
"ליאור, יש לי משהו לספר לך... דניאל בבית חולים... הוא במצב
קשה."
קפאתי במקום, לא ידעתי מה לומר, איך לעכל את הבשורה הזאת.
הדמעות התחילו לזלוג מעיניי, הן פשוט לא יכלו לעצור.
לאחר שהתאוששתי מההלם ומהבשורה הקשה שהנחיתו עליי קמתי, ואמא
הסבירה לי הכול.
"הוא לא חגר חגורה", אלה המילים הראשונות שיצאו מפיה.
תשדירים רבים היו באותה תקופה, על תאונות דרכים ועל חגירת
חגורה.
אף פעם לא חשבתי שזה באמת עוזר.
אימא המשיכה לספר. "הם נסעו למועדון והיו שיבושים בדרך, כנראה
שיפוצים, ירד גשם והכביש היה רטוב, המכונית סטתה מהמסלול
והתדרדרה, הוא בבית החולים במצב קשה."
לא יכולתי לעצור את הדמעות, הן פשוט זלגו בלי סוף.

אמרתי לאימא שאני רוצה לנסוע לבית החולים, לא הייתה משנה לי
השעה, השעון עצר מלכת.
אמי נענתה לבקשתי. היא ידעה שאני אוהבת אותו, שהוא החבר הכי
טוב שלי.
נסענו לבית החולים, משפחתו הייתה שם.
היה לי כל כך לא נעים לגשת אליהם.
הוא היה הבן היחידי שלהם, הם חיכו לו ארבע שנים.
ופתאום, הוא שוכב חסר אונים על מיטה ומי יודע מה יהיה גורלו?
ניגשתי אליהם, ניסיתי לעודד אותם, להגיד ש"הכול יהיה בסדר",
אבל אני בעצמי הייתי זקוקה לעידוד, הייתי חייבת להכניס לתוך
הראש שהכול יהיה בסדר, הוא יעבור את זה, הוא חזק.

בשעה 6 בבוקר הרופאים יצאו מחדרו ובישרו לנו את הבשורה הקשה
מכל: "דניאל נפטר".

לא הצלחתי לעכל את זה, פשוט לא האמנתי שהבן אדם הזה, החבר הכי
טוב שלי, הבן אדם שהכי אהבתי בעולם, פתאום כבר לא פה, בשנייה
אחת החיים שלו נגמרו.

באותו רגע חשבתי, למה העולם כל כך אכזרי?
למה אין צדק?
הוא היה הבן אדם הכי טוב שהכרתי, אז למה דווקא הוא? למה אלוהים
לוקח את האנשים הטובים?
ימים שלמים ישבתי לי בחדר, לבד, סגורה בתוך עצמי.
ניסיתי לא לחשוב על זה, אבל לא יכולתי.
דמותו עלתה לפניי, והדמעות זלגו.

להלוויה לא הלכתי, פשוט לא הייתי מסוגלת.
יכול להיות שהיום אני מצטערת על זה... שלא הייתי אתו ברגע
האחרון, אבל פשוט לא יכולתי.
בבית הספר עשו טקסים לזכרו, הזכירו את אישיותו המדהימה.


עברה שנה מאז, ואני זוכרת את זה כמו היום, אני עדיין שומעת את
המילים...
"תראה להן מה זה"
"דניאל נפטר"
אני יודעת שאני לעולם לא אשכח אותו, לעולם.
הוא היה החבר הכי טוב שלי, הנשמה התאומה שלי.
אני אזכור אותו כל חיי.


מאותו יום, נשבעתי לעצמי, שלעולם לא אסע לא חגורה.
זלזלתי בחגורה, אבל נוכחתי לדעת שהיא מצילה חיים.
אם הוא היה חגור, יכול להיות שהוא היה יושב כאן אתנו עכשיו.
אבל הוא לא, הוא לא היה חגור
ובגלל זה הוא נהרג.

התאונה האכזרית הזאת לימדה אותי הרבה דברים,
היא לימדה אותי להעריך את החיים.
עד כה חייתי במין בועה כזאת,
"שלי זה לא יקרה" אבל הנה, זה קרה
וחוויתי את זה על בשרי.

הבנתי שבשנייה אחת... חיים שלמים יכולים להיהרס.





הקטע נכתב ב-28.1.2006
ואינו מבוסס על סיפור אמיתי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"מה זה סלוגן?"



רובי שפירא
בעלים-הפועל
חיפה





תרומה לבמה




בבמה מאז 31/7/07 12:43
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אורנית אורן

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה