ועד היום, כשאני מריחה את הריח שלך, או אפילו מדמיינת, אני
נסחפת עמוק אל תוך מערבולת שמסוגלת להכיל רק אותי ואותך.
לפעמים אני תוהה אם בעוד כמה תקופות מעכשיו הכל ישתנה או רק
יקרה בגדול.
אהבתי, אני מעזה סוף סוף לומר, כמו שלא אהבתי מעולם.
לקחת פיסות ענק ממני והשארת אותן אצלך, ועל זה אני מודה.
שוב לא אחזור להיות אותה תלותית ואוהבת, שוב לא אמצא עצמי
נותנת כל כולי לאדם הלא נכון.
ויש כ"כ הרבה אחרים, ודווקא ממך שסרבת כ"כ לתת, נשאר בי משהו,
מתחת לציפורניים, בקצות האצבעות, שאחזתי ולקחתי מבלי לשים לב.
הלוואי שידעתי איך אני נראית מהעיינים שלך, אם גם הלב שלך נצבט
בכל פעם שעולה הזכרון, אם עדיין בכלל עולה, אם לא שכחת, תקופה
עטופה בכאב.
והלוואי שיכולתי להחזיר לך הכל, למחוק כל זיכרון שלך ממוחי,
לנתק אסוציאציות.
הלוואי ויכולתי להפסיק להרגיש את הידיים שלך, סביבי, מחבקות
וחונקות, להריח את הריח ששולח אותי אחורה, אל מקומות אבודים
כ"כ.
והלוואי שיכולתי לשכוח ולסלוח ולוותר עליך, באמת.