אני אוחז יד קטנה
של ילדה יפה, עם שמלה צבעונית שחורה
וחיוך עצוב
היא מסתובבת סביבי בדילוגים, בריצה ובצעדים כבדים
ואני ממשיך לאחוז את ידה
אם אעזוב היא תיפול לאחור, לחושך, לתהום.
היא מסתובבת סביבי ואני מחזיק את ידה
מנסה לפעמים לצוד את מבטה
אבל העיינים האדומות והרטובות שלה
תמיד יהיו עצומות לרווחה.
היא ממשיכה לדלג במעגלים
ואני עדיין אוחז את ידה הקטנה
אבל ידה השניה - חלילה תישאר יתומה
היא מושטת לכיוון החשכה
ובין אלפי הידיים הגדולות והקרות
היא תופסת אחד ועוזבת שני
מלטפת שלישי ומפלרטט עם אחר
וכל יד מנסה למשוך אותה החוצה
ואני רק מחזיק חזק יותר
אני להם לא מוכן לוותר
הילדה. לפעמים היא מחייכת
לפעמים היא בוכה
אני נשאר במרכז אוחז את ידה ומקשיב לקולה
מנגב את הדמעות ומצלם כל חיוך
שומע כל סיפור ומקשיב לכל שתיקה
וקולות אחרים קוראים לה מתוך החשכה
והילדה סקרנית, מנסה להקשיב להם
ואני מחזיק אותה בשני ידיים
ולא נותן לה לעזוב
אבל היום אני תוהה
מה יהיה אם רק לרגע אעזוב
האם היא תיפול?
האם היא תלך?
וכשתברח האם היא תחזור?
האם לפעמים היא תביט לאחור?
אני חושב שמחר
אולי מחרותיים
ארפה את האחיזה
אולי הגיע הזמן לחפש לי ילדה חדשה. |
