שמונה שנים מזמן הווה
הייתי יושב באיזה פינה חשוכה בשולחן
חושב כמה כלוא אני מרגיש
בין קירותיי
כמה בודד ואין אף אחת שתרצה
להתקרב לתכונת החריגות שלי
ואף אחת גם לא התקרבה
כשבאה 'אור הראשון' ולימדה אותי,
לימדה תוך שהיא מעריצה כל טפח חשוף
ברגישות החולנית שלי
ממנה למדתי איך לדבר
אחר כך גם למדתי להאמין
ואחר כך כל הסיוטים
הגדולים ביותר שלי
מתגשמים
בחור גלמוד זרוק על צוקי-חופים
שומע את דילן בקצות-פרברים אבודים,
בחור יתום חולם את האור הראשון
ואת החשיכה שלאחר השתיקה האחרונה
בחור אילם מבקש לו בעבר דחוס מידי
הזדמנות להחיות פניני-אהבה
אחר כך תגיע הבגרות האמיתית, של השנים, ותפקוד:
הכל עניין של פרספקטיבה,
הכל תלוי באיך שבוחרים להסתכל על זה, בסוף.
אני אותו בחור שהייתי
רק לבוש בסקס-אפיל
ובחולצה שחורה מכופתרת צמודה
(הבלויה, השחורה, הישנה שלי,
בקושי הייתה נרכסת)
אני רוצה פעם אחת בשבילי
מקום שפוי-אוהב
להתקבל בו.
15.6.07