מגבר חשמלי נוטף אקורדים, צלילי סולמות של סי ודי נפלטים לחלל
הריק.
נשימות קצובות בין תו לתו והשפתיים שמתקשות ומתכווצות עם גובה
התווים.
שיערה השחור והגלי שמוט בסדר מופתי לאורך גבה, והרוח משחקת בו
משחקים.
בקבוק וויסקי סינטטי עומד מיותם על הבאר, רטיבותו הקרה מחלחלת
לתוך עץ האלון.
ידה המלאכותית חולפת לידו שוב ושוב בעודה פורטת אקורד איטי
נוסף.
מוחה המלאכותי מרחף בין התווים, והמבט החודר שלה נעוץ בין
עיני.
אני מוסיף המהום דל בין נשימותיה, נושם את העצים הנוטים ברוח
מחוץ לחלון.

איננו אומרים כלל מילה, השפה אינה נשמעת, כלל אינה שפה.
נפלאות ההנדסה הגנטית לא משאירים דרור לרגשות פתאומיים.

אנו קמים ועוזבים, משאירים את החדר האפל לעננות העשן ותוך דקות
קצרות פוסעים על גרגירי אבקה חולית מלאכותיים. אני שוב חושב
לשאול אותה, אך נאלץ להסדיר נשימתי עת היא חוצה את החול
במהירויות שאינן אנושיות.

ריח ים פורץ את מחסום הנשימה ואני תוהה אם שנינו מריחים את
אותו הים.
שנינו חולקים אותם זיכרונות רחוקים והיא מרגישה בטוחה עת אני
מערסל את ראשה בין ידי.
היא כלל אינה יודעת כי מעשה ידי אדם היא וצילה צועק רק חופש
ודרור, אותו זמן אני מרגיש רק את הסורגים הקרים והקפואים של
המציאות.

הזמן חולף ועובר ושוב אני מרגיש חובה לשאול אך מיד לשונותינו
פוצחים בריקוד בקצבים הולכים וגוברים.
אני מחבק והפעם היא אינה נרתעת.
איך היה היום שלך, היא שואלת אותי...

אני נותן תשובה חלקית והתהליך נמשך עוד דקות ארוכות, זמן קצר
לאחר מכן אנחנו מתכרבלים בשמיכת צמר מלאכותית שירשתי מסבתי
בזמן אחר והיא נרדמת עוד לפני שאני נושם את הנשימה השלישית.

אני בוהה באורות הרחוקים, מעניין אילו מהם אמיתיים, ותוהה
לעצמי, האם לבבות מלאכותיים מרגישים אהבה מלאכותית.