למי אכפת כשאני מתאכזבת?
יא איזו אהבה.
כמה אהבה יכולה הלב שלי להכיל.
לב נקבה בנשמה של ילד קטן
מתולתל מעט בלונדיני, מבט עצוב
בגוף של אישה
לפחות כך היה צריך להיות
אם לא הייתי בסכנת הכחדה.

רציתי לומר לך שאני אוהבת.
לא צריכה יותר מזה מצידי שהחיים יעצרו.
די. מספיק.
לעצור ברגע זה. כי

וחיכיתי כל כך הרבה מהבוקר
הדקות בקושי זזו אבל
בכל זאת הלב המשיכה לפעום
מגבירה את הקצב אולי. גם.
מחוג השניות והמהירות
אבל זה לא קרה.

את כל כך קדושה בעיני.
קדושה כי את אמא לילד
בנשמה של אישה. ואכן
כך היה צריך להיות אבל
הילד לא נולד
והגוף אינו אישה.

כשאנשים לא נולדים היכן הם?
והאם הם מתים כי
אם כן
אני רוצה לא להיוולד מחדש.
פשוט לא להיוולד אם כן
אני לא ראויה לך.
אבל הילד הנשמה כן ראויה
כן רוצה כן מחכה לך. אז
בואי בפעם הבאה
בואי. כי
הילד נשמה כן מחכה לך
הלב שלו כן פועמת
בשבילך.
הוא כן חי למרות שלא נולד.
למרות שלא קרה.
הוא בתוך הגוף אישה
של לא אישה.
רק זה מה שמפריד ביניכם.
הפעם

ואני מוכנה למות. כן
אני מוכנה למות.
גם הלב מוכנה למות.
לא מטוב לב. לא. כי
אפשר גם בלי הגוף הכואב הזה
והלב הפועמת הזאת המזרימה הזאת. את.
עוד להב חד מבליח באפילה
כאב לבן מאיר על ילד
הילד הזה הקטן הזה. שלך
בצינוק הנשמה שחיכה שחיכתה לך
ולא באת וחיכית לו
ולא בא
וזה לא קרה
לא

אני רוצה למות כדי להרוג את הזיכרונות שלי.
ולחיות בשביל הילד שזקוק לך ושאת
זקוקה לו.
רק עוד קצת וכמעט תפגשו
אבל למי אכפת כשאני מתאכזבת?

לעצמי הייתי מאחלת לשכוח.
כאילו מעולם לא הייתי
כאילו
זה לא קרה.

מוקדש לש. ס. בכר אישה מדהימה, שהלוואי והייתה אמא לילד הקטן
שבי.