את עמי הם עשו משילוב של איציק וקצת ממשה. שמעון הורכב מהרבה
איתמר ועוד טיפ-טיפה, אבל באמת כמות קטנה של אוהד וחיים. את
רינה הם הרכיבו משלום, מאיה, הרבה מאוד ענת ועד נגיעה קטנה,
כמעט לא מורגשת של אלי.
אבל את גיא, גיא זה כבר היה סיפור אחר. תבינו, זו לא בעיה כל
כך גדולה ליצור את הבן-אדם. אבל היה משהו שונה באיך שהם רצו
לעשות את גיא. רצו שיהיה לו חיוך כזה של מלאך ועיניים גדולות
וכחולות ואולי גם שיער בלונדיני או לפחות חום, ולא שחור. רצו
שיתנהג קצת שונה, שלא יחשוב אותו הדבר. רצו שמה שהוא יעשה יהיה
ייחודי ולא יחזור על עצמו כמו כל אלו שלפניו. לא שהיה כל כך
קשה לעשות את זה אבל זה כבר התחיל להיות משעמם לעשות את זה
בדרך הישנה, ליצור את הבן-אדם מתבניות של אנשים אחרים. כבר
שנים שהם לקחת קצת שאריות ממי שנשאר והדביקו לו שאריות אחרות.
השתמשו ברבה כפיר במקרה שנשאר עודף, ובמקרה שצריכים ארז ולא
נשאר אז השתמשו בעמוס.
ככה זה היה מאז ומתמיד, הכינו כמויות והרכיבו מהם אנשים. מדי
פעם היו משתמשים רק באדם אחר, מדי פעם בשילוב של שניים או
שלושה. במקרים מיוחדים היו לוקחים חמישה ומוזגים אותם ביחד, זה
היה מוסיף כמה תכונות ומשנה כמה דברים. אבל בסופו של דבר כולם
היו דומים, לא זהים אבל דומים. חשבו דומה, התנהגו דומה. למרות
שאולי נראה כאילו כל אחד מהם שונה והם עצמאיים ולא קשורים,
האמת הייתה שהיה להם הרבה יותר במשותף מכפי שהם הודו, בפני
עצמם ובפני אחרים.
העלו פעם הצעה כזאת, לפני שחשבו על גיא. העלו הצעה ליצור
תבניות חדשות, אולי כמה דברים שעוד לא ראו מעולם ולא הכירו.
לפני הרבה מאוד זמן. כשהציעו את זה כולם צחקו וחשבו שזה לא
יקרה לעולם. למה לשנות את מה שמתנהל כבר דורות טענו אחדים
ואחרים אמרו שאין שום צורך. הרי מספר הקומבינציות והאפשרויות
הם בלתי מוגבלים. אז מקסימום ניקח יותר מההוא ופחות מזה, הם אף
פעם לא ידעו שהם אותו הדבר. והאמת, גם אם היו לוקחים כמויות
דומות מכל אחד, גם אם היו לוקחים כמויות זהות מכל אחד, אף אחד
לא היה שם לב. כל אחד מהם חשב שהוא לבד וייחודי. כל אחד חשב
שהמחשבות שלו הם רק שלו ולא של אף אחד אחר. אז אין בזה באמת
צורך, אמרו וביטלנו את התוכנית. עבר הרבה זמן מאז ובאמת נוכחו
לדעת שלא היה כל צורך בשינוי. יצרו אנשים חדשים מאותם תבניות
ישנות רק בשילובים שונים ובכמויות שונות. לפעמים אפילו התבלבלו
או עשו טעויות, כמה אפילו עשו בכוונה ויצרו אנשים זהים, שכפול
מדויק האחד של השני. ותאמינו או לא, הזהים לא ידעו אף פעם שהם
זהים, לא חשדו אפילו. מדי פעם עברה לאחד מהם המחשבה שאולי יש
עוד כמוהו. מחשבה חלשה כזאת ומהירה, היא היתה שם והעלתה צל של
צילו של חשד, אבל היא חלפה כמעט באותה מהירות שבה הגיעה
והותירה את אותו אדם לענייניו.
אז האנשים לא שמו לב אבל זה כבר התחיל לשעמם חלק מהם. כמה אפשר
שאלו חלקם, אותם אלו שאמרו לפני שנים רבות שאין כל צורך
בשינויי. אז היו זמנים אחרים והיום זה כבר לא אותו הדבר, ככה
הם טענו. והיו הרבה דיבורים לפני שעשו מעשה. היו הרבה דיונים
ושרטוטים, הרבה הצעות והצעות נגד. ואחרי כל זה הם חזרו
והתווכחו האם בכלל ליצור תבנית או לא. אבל כנראה שבסופו של
עניין צריך מדי פעם לגוון כי הם החליטו כולם לעשות תבנית חדשה.
עשו אותה גבוהה ויפה, עם פנים מלאי אופי, חיוך מרגיע, אופי
רגיש, מתחשב ומבין, אבל הוסיפו לה עוד משהו, מין איכות שכזאת
שאפילו ללחוש אותה אי אפשר. וברגע שהתבנית הייתה מוכנה והציגו
אותה, זה היה האירוע שלו כולם חיכו. כולם נמלאו אושר. חלק
אפילו בכו דמעות אמיתיות ולא דמעות כאלה של זיוף. חלק שרו שירי
שימחה וחלק עמדו בצד ודיברו לעצמם בלחש, הודו על כך שהגיעו
לרגע הזה, לרגע שבו יוצרים תבניות חדשות, אמרו שיום אחד עוד
יספרו על זה לדורות הבאים. זה באמת היה רגע מרגש. וכמובן שגם
מאז עבר כבר הרבה זמן, הרבה מאוד זמן אפילו. דורות על גבי
דורות חלפו מהרגע שיצרו את התבנית החדשה, והיא עדיין שוכבת
במרתף מחכה שיעשו בה לפחות עוד שימוש אחד. |
