אתה קורא סיפורים ולא מאמין
חושב לעצמך עד כמה זה נשמע לא אמין
עד כמה כותב, סופר, יכול להיות בעל חזון
דמיון הזוי שכזה, שמצליח להגות תסריט,
שלכאורה נראה, כאילו כל כולו תרמית
ואז אתה פותח עוד ספר, קורא עוד שיר
לא משנה מאיזה תקופה, לא משנה ההקשר
תמיד תמצא איזה שיר על אהבה, יותר נכון על אכזבה
ותמיד תמיד תחשוב, שהעולם התקדם, והמצב בכלל לא דומה
תמיד תתרברב שהיום זה שונה, ולך זה לא יקרה
עד אותו מקרה, שקורה לכולנו, וכן גם לך
שבאה אותה הבחורה, אותה האחת שמעוררת אצלך
את אותה התחושה, אותה אהבה ידועה לשמצה
שאיכשהו תמיד נראה שמסתיימת באכזבה
ורק אז אתה מבין, שלא, שום דבר לא השתנה
שהמושג אהבה, לא השתנה מאז הבריאה
משייקספיר ועד עגנון, רלוונטי כפי שהיה לפני אלף שנה
ולא, עד היום לא קם האדם שהצליח להבין אותה
את אותה אהבה, שכולם כבר טעמו מהטעם המר שלה
אבל לא משנה מה, אתה תמיד ממשיך להאמין
שאתה לא תגמור כמו הירשל ובטח ובטח שלא כמו רומיאו
אם כבר תהיה דמות, אתה זה הנסיך מהאגדה,
אותו אחד שלא יתענה מהאכזבה, ולא יצטרך להזיל אפילו דמעה
לא תצטרך לבהות בשמיים ולתהות מה עשית ואיפה טעית
כולך תקווה שאתה זה שתצליח להבין סוף סוף מה פשר האהבה,
אח אבוי, כמה חבל שהמציאות כה רחוקה מאותה האגדה. |
