מכרתי את האוטו אתמול.

את תמיד אמרת לי שאת שונאת ללכת ברגל, אבל האמת שמכרתי את
המכונית שלי בגלל שכבר אין לי מה לומר, ואולי אף פעם לא היה לי
מה לומר.

הלכתי היום על אבן גבירול, ופניתי לצייטלין, היה פחות חרא על
המדרכות, אולי מפני שאת לקחת את הכלב שלך ונעלמת.
את תמיד אמרת שאת לא אוספת חרא של אפח'ד.
אני זוכר איך יום אחד הדפסת במדפסת אצלנו בדירה סטיקר משעשע
שאומר: "אל תיגע בחרא שלי, חרא" וציור של כלב חמוד אך זועף
בצד.
ירדנו יחד להדביק אותו, חשבתי אז שאת כל כך חמודה.
אני הולך לפני הצהרים על המדרכות הנקיות של צייטלין ואני מרגיש
שכל החרא שהתנקז מהמדרכה זרם אל החזה שלי, וכבר מרוב חרא הלב
שלי נלחץ אל הצלעות.

מולי צועד פועל ערבי, יש לו טוריה על הכתף וכובע טמבל על הראש,
"ממש חזון הפועל העברי" אני מהרהר, הוא הולך ברחוב וצועק
"בועל, גנן!", בועל, גנן!" הוא נראה מיואש למדיי.
את תמיד אמרת שצריך לעשות משהו עם הכיבוש..
אני זוכר שבהתחלה הבאתי הבייתה עלון וסטיקר שקיבלתי באיזה
צומת, כדי לשמח אותך, אחר כך הסכמתי איתך - כי "למה לא?" אחר
כך עזרתי לך לצייר שלטים להפגנות כי זה עזר לך להתמודד עם
הכעסים שלך, ולבסוף נלחמתי, כי היה צו שמונה והייתה מלחמה.

אני נכנס לדירה שלנו, היום היא רק הדירה שלי, אני עדיין משלם
שכירות בשביל שנינו, אז אולי בעצם תמיד זאת הייתה הדירה שלי.
הבטתי במאפרת הסיגריות הגדושה, זאת בעצם כוס ויסקי שבתהליך
מטמורפוזי מפואר הפכה למאפרה.
כשאת היית איתי הסתגלתי ל"חיים יפים יותר ללא עישון", המאפרה
מביטה בי ומתריסה, "היא איננה, היא הלכה".
אני מנסה לשחזר את היום שהיה, להבין, איך זה שכבר שבוע שלם אני
מסיים לעבוד בעשר וחצי בבוקר.

השיחזור הוא דיי פשוט, אני עובד לא רחוק מפה, אני הולך לשם
ברגל, אני מגיע בסביבות תשע אני שותה קפה, השני של אותו היום.
אני מביט בכל הדברים שיש לעשות ואני מבטיח לעצמי לחזור בערב
ולעשות אותם, לאחר עשר דקות של ישיבה עם ספל ריק, אני מבין שאף
על פי שלא זזתי - אמרתי יותר מדי "היים" ו"בוקרטובים" מיותרים,
לאנשים מיותרים, אז אני מסיים את הקפה ויוצא חזרה למסע אל
הדירה שלנו-שלי.
המסלול שלי בדרך כלל מערב בתוכו רחובות צדדים וצרים עם פחות
רעש של אוטובוסים, תוך כדי אני מתלהב, במשורה, ממקומות חניה
מעולים שמתפנים כל בוקר.
היום דווקא קרה משהו מרגש, והוא לא היה קשור אליך, עברתי ליד
בית הספר היסודי שלמדתי בו בעצמי, הרגשתי חרא, אבל, כבר פרטתי
את הקטע עם החרא, אז אני אניח לחרא בצד.

אני לא כל כך בטוח למה עברתי ליד בית הספר היסודי שלי אבל כך
קרה, השעה הייתה שעת ההפסקה הגדולה אני משער.
עברתי ליד מגרש הכדורגל ויכולתי להבחין בעשרות ילדים לחוצים אל
הגדר וקוראים בגרונותיהם הצייצינים בתחינה.. "אדוני!! אדוניייי
!! גבר!! היי, היי!! אתה!! "
כדור הכדורגל שלהם נח בשלווה צמוד לשפת המדרכה, התקרבתי אל
הכדור והטלתי אותו חזרה אל תוך תחומי המגרש המגודר שלהם, מיד
נשמעו מכל עבר צעקות "אתה מלך! אתה תותח!! איזה מלך איזה מלך
מגניב אתה, אתה מלך המגניבים!!"
את תמיד אמרת שאני חנון או " חנג' ", אבל תראי היום הייתי מלך
המגניבים, וזה לא היה קשה בכלל.
הזמן עובר מהר אבל הזמן לא זז, אני יושב על הכורסאה שאספנו
מהרחוב, קראנו לה מיצי. והכלב שלך באמת לא הסתדר איתה.

ההרגשה הכללית היא רעה, אבל אני לא יכול להגיד שאני מרגיש רע
כל הזמן.
הדברים הקטנים הם אלו שמשנים את מצב רוחי לטובה ולרעה.
האיסורים הקטנים שלך שבכלל לא הפריעו לי, הופכים לתענוגות
ממכרים, רוצה לדעת משהו ? במקרר יש חומוס ובירות ופיתות,
וזהו.
אני לא מוריד את המים אחרי שאני משתין, למה כן להוריד ?! זה לא
מסריח
האופניים שלי חונות בסלון כבר שבועיים.
זה מזכיר לי את מדבקות "יש חיים בשוליים, אל תדרוס אותם"
שהדבקת לך על האופניים שלך ועל האוטו שלי, ואני חייכתי, למרות
שכבר כמעט ולא יכלו לראות דבר מבעד לשמשה האחורית.

לקחת את הכלב שלך לקחת את האופניים היקרות שלך, לקחת טמפונים
ותחבושות הגייניות, לקחת מסרק ובעצם, לקחת כמעט את כל הדברים
שלך מהדירה.
השארת  אותי ללא דבר, פרט לדעות הנחרצות שלך, השארת אותי ללא
מילים, אך השארת לי עשרות משפטים שמעולם לא רציתי לומר.
אתמול נכנסתי לאוטו שלי לבד עם הדעות שלך, ונסעתי אל מגרש
המכוניות המשומשות.
כשהגעתי המוכר גרד בראשו, חייך חיוך ניבזי של מוכרי מכוניות
ועיניו הקטנות התכווצו עוד יותר.
"תשע אלף" הוא אמר, שנינו ידענו שזה שבעת אלפים מתחת למחיר
מחירון, אבל לא אמרתי דבר.
מכרתי את האוטו, לא היה לי מה לומר, אני גם לא יודע אם יהיה
לי, ואולי, עדיף כך.