[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דוד אלפגר
/
קומנדו חצרות

השעה תשע בערב. אני ודין אמורים להיות בשיא הפעילות עכשיו.
במקום זה, השעמום מחריד.

דין מאמן את אמות הידיים שלו עם מכשיר כושר קטן שמצא בבית. אני
שותה ספרייט מהבקבוק ומחכה שיקרה כבר משהו. כלום. בת זונה
אפילו לא סיימה לדבר עם חברה שלה בטלפון עדיין. יושבת בפינת
החדר שלה, כתפייה אחת של הגופייה שלה וזרוע דוממת חשופות
למבטינו. אני לא מוריד את העיניים מהחלון לשנייה. עוד כמה דקות
דין מחליף אותי. אסור להתייאש. אנחנו מחכים ליד החלון הזה כבר
שעה שלמה.

קצת קשה להאמין שזו העבודה שלנו, אבל אני ודין מציצנים
מקצועיים. התחלנו לעבוד במקצוע המשונה הזה לפני חצי שנה, ומהר
מאוד גילינו שאנחנו מהטובים ביותר בתחום, אבל ממש לא היחידים.


הייתי אומר שמציצנות מקצוענית וחובבנית ברמות גבוהות היא ענף
מפותח בארץ כמעט כמו כדורגל.  ותיקים בתחום (חלק מהמתחרים שלנו
בענף התחילו בו כתחביב בתחילת שנות השמונים) יודעים לספר
שהאינטרנט, ובייחוד הפס הרחב, הפכו את העבודה לשיגעון במימדים
עצומים הרבה יותר משהיה בימי הוידיאו. נתי, בחור בן 41 היום,
הראה לנו פעם בעבודה קטעים שהוא המיר ממצלמת וידאו ישנה שהשתמש
בה בערך כשאני ודין נולדנו. הג'ינג'ית שנתי צילם בבסיס מילואים
שלו מתקלחת, יכולה כנראה להיות אימא שלנו, אבל הקטע היה איכותי
מאוד, ונתי קיבל עבורו מאה חמישים דולר מאיזה אתר.

הקהל שאני ודין מצלמים עבורו, להבדיל, לא יקנה סחורה ישנה.
צעירים שנדלקים ממציצנות באינטרנט היום לא ירצו לראות מישהי
שהתפשטה לפני שני עשורים. הם רוצים מישהי שיש לה את הגוף הזה
היום. מישהי שיש סיכוי שהם יראו בקניון, בשכונה, בעבודה או
בבית ספר.

פעם דין ואני עשינו עבודה מטורפת לגמרי וצילמנו פרויקט מיוחד
לאיזה ילד בכיתה ח'. תמורת מאתיים שקל (הילד היה באמת נשמה),
צילמנו לו מורה רוסיה צעירה לערבית. הילד ממש בכה כשדיברנו
איתו במקרה חודש אחר כך, הוא סיפר שהדיסק אצלו בין הקלסרים של
הלימודים, ושכל פעם שהוא נכנס לשיעור ערבית ביום שני בבוקר,
הוא שומע אותה מדברת וצוחק בשקט. והוא מרגיש שהיא אולי מבינה
מהמבט שלו שהיא צריכה להיות נבוכה. אני ודין מכירים את זה.
להסתכל על מישהי שלא שמה עליך ולהגיד לה בשקט, בלב, "אני ראיתי
אותך ערומה, ואת לא יכולה לעשות נגד זה כלום". חיוך מתוק מובטח
שיימרח לך על הפרצוף. שלא לדבר על מקרים פי אלף יותר מהממים.
עשרה חברים מכיתה קטנטנה אחת בצפון (ילדים בני ארבע עשרה, משהו
כזה) , הראו לנו תמונות שצילמו, שבהן חמש בנות הכיתה שלהן
מתקלחות באיזה וילה ששכרו באילת בחופש. הם סתמו את הפה כמו
גדולים אבל תמיד חייכו לעצמם כשהסרטון רץ בהפסקות, וכולם ידעו
איך שירי נראית בלי חזייה ותחתונים.

הבחורה עדיין חופרת לחברה שלה בטלפון. דין מנצל את זה כדי לקחת
תמונות סטילס של החלון ושל הבחורה בשקט. אני קם בדממה שתרגלנו
כבר מיליון פעם וסורק את האזור סביב למצוא מישהו שאולי מסתכל
עלינו, איזה שכן סקרן או איזה אבא/בעל/חבר/אח עוין. שום דבר.
לוקיישן מושלם. נתיבי הבריחה שלנו כמו לדוגמא. שניהם מובילים
לשום כלום. שכונות מוזנחות שאין סיכוי למצוא בהן מישהו. הבחורה
הזו כנראה גרה בדירה הזו לבדה. ויש לה מקלחת עם חלון לא נעול
שלא עושה שום רעש בדחיפה מבחוץ.

כבר קרו לנו אינסוף פאשלות. מכולן יצאנו נקיים לגמרי. פעם זקנה
אחת קלטה אותנו שוכבים במארב ליד חלון של בית פרטי, שפירצה
בגדר שלו אפשרה לנו לעמוד בהכן ליד חלון של בחורה שהתכוננה
בדיוק לישון. הזקנה, אלוהים יודע איך, סובבה את הראש כשטיילה
ברחוב וקלטה אותנו. היא קרבה אלינו ושאלה בקול רם יחסית (מזל
שהדיירים לא שמעו):
"מה אתם עושים שם, ליד החלון?"
וכשעפנו לעברה עם המצלמות (סטילס בידיים שלי בדרך כלל, הוידיאו
אצל דין) היא המשיכה:
"מציצים? מצלמים? פושטקים, לא להאמין, צריך לקרוא למשטרה"
היא כבר התחילה לחפש כנראה את בעלה במרחק, ודין עוד רצה לדבר
אליה (עד לאותו רגע שתקנו). אבל אני התעשתי מהר ופניתי אליה:
"גברת מה העניין?"
כדי שתשתוק שנייה, ואז דפקתי לה סמוחטה עצבנית  ל ת ו ך  העין.
אחר כך דחפנו אותה שנינו (איזה תאום במחשבות!) אחורה. היא
נבהלה ואנחנו תוך עשר שניות כבר לא היינו ברחוב הזה, אלא בדרך
לרכב שלי, נמלטים. בדרך ללוקיישן הבא, באותו ערב צחקנו כמו
פסיכים. זה היה אלתור קליל, אבל בדרך כלל אנחנו עובדים נקי
מאוד. עם חוקים. יש לנו נתיבי מילוט מסודרים. אנחנו יודעים מה
עושים בכל מקרה, ונוקטים באלף אמצעי זהירות מטורפים כדי שחס
וחלילה לא נהיה קרובים להיתפס.

הבחורה קמה עם הטלפון צמוד לאוזן. היא המשיכה לקשקש ולשנייה
הסתכלה על משהו באזור החלון. אני ודין לא זזים. עושים קולות של
דשא. זו טעות ממש חובבנית להתפרע פתאום כששנינו מוסתרים היטב
בחושך. היא מתחילה לשיר

I'm so excited
I just can't hide it
I'm about to lose control and I think I like it

דין מחייך. גם אני מגחך בשקט. כבר ראינו דברים יותר מוזרים.
ברגעים כאלה מתישים אנחנו יותר רוצים לצעוק לה שתתעסק בלהחליף
בגדים או לאונן בעצמה במקום לדבר בטלפון. למרות שאנחנו לא
מתפשטים כל כך הרבה כשאנחנו בבית. אז למה שנצפה את זה מבחורות?
כי זה מה שחושבים עליו בעבודה הזו.

אני ודין ממש לא נחשבים מתחילים. עד לפני חצי שנה, כשהתחלנו
ממש לעבוד בזה, עברנו שנינו מגיל מאוד צעיר את מה שאנחנו
קוראים לו "עבודת שטח". מי שלא הציץ אף פעם למישהי כדי לאונן
לא יבין את זה. אגב, אני מתייחס לאנשים שאף פעם לא הציצו כמין
חייזרים.

כשאתה שם, ובחורה יצאה ממקלחת ונכנסה לחדר עם מגבת, ההתרגשות
עצומה. מי שדיבר על אדרנלין בטיפוס הרים - מוזמן להשוות את
ההרגשה עם הרגע הזה. מנסיוני האישי הלב פועם כמו מטורף.
העיניים מתרוצצות בעצבנות לצדדים כדי לחפש מישהו שתופס אותך על
חם. אתה דרוך הרבה יותר מנינג'ה. המכנס מופשל רק מעט. הזין כבר
כמו אבן מרוב ששיפשפת אותו בשעה האחרונה. או שהוא לא עומד
בכלל, כי אתה לחוץ כמו עשר טמפונים, וגם מבין טוב מאוד שאם
מישהו תופס אותך על חם זה במקרה הטוב רגע שיוריד לך עשור
מהחיים, ובמקרה הרע פשוט גומר לך את כל הכבוד שיש לך. ואתה
ממהר לעשות ביד ולגמור כי בחורות לפעמים מתלבשות מהר, וחבל
יהיה לך אם לא תגמור והיא כבר תהיה לבושה, וכל המאמץ ירד
לטמיון. כי לך תגרום לה להיות ערומה שוב.

ואז, בדרך כלל כשהבחורה כבר בתחתונים, אתה גומר כמו מטורף
ונרגע. ומרגיש ניצחון עצום - על היצר שלך שסיפקת סוף סוף, על
כל הטיפשים שלא תפסו אותך עד עכשיו, אבל הכי הרבה על הבחורה -
על חוסר האונים שלה, שמישהו ראה אותה ערומה לגמרי, לחלוטין ללא
רצונה.

מי שעבר את זה הוא שורד. אתה יודע שאם קורה משהו אתה תרוץ מהר
יותר מטיל. אתה יודע שאם מישהו יתפוס אותך באמצע ולא הספקת
לברוח - אתה תהרוג אותו במכות, רק שלא יתפוס אותך. ולא יטיף לך
אחרי שראה אותך עם היד בתחתונים, מאונן כמו איזה עלוקה על
השכנה התמימה שלו. ואני לא מדבר על מציצנים עם טלסקופים. אלה
לא הריחו סכנה בחיים שלהם. אני גם הייתי כזה. את אלה שפורצים
למחשבים ומדליקים מצלמות רשת אני מעריץ. אבל רק מציצן אמיתי,
מטורף, עם תושייה וחוצפה, חתול מטפס, פותח תריסים וחלונות
מבחוץ, מקפל וילונות, קורע רשתות יתושים, זה שיגיע מצויד,
בנעליים קלילות, בבגדים שמאפשרים לו לשכב על בוץ ועפר, יתאים
את עצמו ויגיע בבגדים כהים בלילה, יחכה שעה מתחת לחלון מקלחת
בדממה, מציצנים כאלה הם לא פחות ספורטאים מאף אתלט אחר. לוחמים
אורבניים. פסיכים אמיצים, זו ההרגשה שלי כלפיהם. קומנדו חצרות
חרמנים.

ואנחנו, מציצנים בתשלום - אנחנו השדרוג. חבר'ה שהגיעו
מהחובבנות, כל אחד מאיתנו עושה ביד סבלני מאוד, עם סטיית
מציצנות שדחפה אותנו לעשות דברים מטורפים - הופכים את הסטייה
האישית לבילוי ומקצוע משותף.
פעם הייתי מסיים ליל נדודים בין חלונות מוארים של מקלחות, אחרי
הצלחה גדולה, ואומר לעצמי - וואו, איזה דבקות במטרה גיליתי
היום - אני ממש מרוצה מהתוצאה. ראיתי כוסית מהממת, ולא היה לה
מושג שהייתי שם.
היום אנחנו מגיעים לשיאים חדשים של סבלנות. אתה כבר לא מרגיש
סוטה כמעט בכלל כשיש איתך שותף. אתם נותנים ציונים. מציעים
שיפורים. מגלים תעוזה גדולה יותר (כי מי מפחד להיתפס עכשיו?
אנחנו צוות). הכי חשוב זה שלא מתייאשים מהר כמו לבד. כי לא כל
כך משעמם. אני כבר לא מתבייש לעשות ביד ליד דין. הפרטיות שלנו
משותפת.

פתאום היא קמה שוב. הפעם ברור לגמרי. היא לקחה מגבת. החוק
ברור. בגלל שדין היה עכשיו תורן צפייה, הוא יעשה ביד עד שיגמור
ואני אתחיל את הצילום. דין מתחיל לשפשף ואני עוקב אחריה בכמה
שוטים ארוכים כדי שיבינו שהיא מתארגנת (הצילום כן חובבני, ורק
לטובה. מכורים למציצנות באינטרנט שונאים את הסרטים המבוימים,
שבהם השחקניות כוסיות מדי, הזוויות טובות מדי, יש בדרך כלל ישר
פעילות, והבחורה גם נוגעת בעצמה. כן, בטח). היא עוברת למקלחת.
אני מסמן לדין. הוא מציץ בפתח הצר שיש בחלון ומשפשף. אני רואה
שהוא הולך לגמור. אני לא רוצה לוותר על הקטע שלה מתפשטת לפני
השטיפה. אנשים מתים לראות התפשטות. זה חלק חשוב.

דין דוחף טיפה את החלון. שמעתי זרזיפי מים וכבר כעסתי קצת
שפספסנו, ולא תהיה התפשטות. אבל שמחתי לראות שהיא פשוט מאלה
שפותחות את המים לפני שהן מתפשטות. הזין עומד לי. היא מתחילה
שוב לשיר את השיר. כנראה נזכרה בו. אני מסתכל טוב טוב לצדדים.
שטח מושלם. אין אף אחד. אני קולט אותה בזהירות של מומחה בעירום
פרונטלי מלא, וגם מתכופפת להרים משהו עם התחת למצלמה. הצילום
הזה בפני עצמו יזכה אותנו במקום ראשון בתחרות של האתר האמריקאי
שיצרנו איתו קשר. היא רק דקה חופפת, עם שמפו על הפטמות, ודין
גמר. אנחנו מחליפים ואני נהנה. אחרי שגמרתי מגיע השלב המציק.
לפעמים אחד מאיתנו מאונן פעם שנייה. אבל כשזו הבחורה השנייה
באותו לילה אז מעבירים את הצילומים בשטויות.

לפעמים אנחנו מדברים על הפרמטרים שלנו. הפרמטרים מעריכים עד
כמה אנחנו מקצועיים כמציצנים. פתחת חלון מבחוץ- זכית בנקודות
על אומץ. גרמת לה להרגיש מזיעה כדי שתרצה כבר להתקלח (פעם
החלפנו למישהי את המזגן מקור לחום עם שלט אוניברסלי שהבאנו) -
תושייה. ברחת ביעילות כשמישהי שמה לב - זהירות, מוכנות. וככה
יש לנו מיליון פרמטרים למקצועיות שלנו.

אני מותש. בסוף ערב כזה אני רוצה לאכול משהו, לקרוא קצת
ולישון. את הקובץ כבר העברתי למחשב שלי. דין יושב ליד המיטה
שלי על כיסא המחשב ומגבה את הקובץ במייל. מחר נמצא מי מוכן
לשלם עבורו כסף. בינתיים אני רואה תמונות מהטיול שלנו לים
המלח. יניב, אח של דין, ועופר חבר שלי, הצטרפו אלינו. צילמנו
שם במלתחות של קאנטרי קלאב אחד, סרטון מטורף שהזרים לנו חמש
מאות דולר. בסרט טיול שיניב ודין צילמו רואים שיח, שפתאום קופץ
מתוכו דין עם מצלמה וענפים של השיח שהדביק לכובע שעל הראש שלו.
חשבתי אז, שהנה, גם לעבודה הזו יש הווי משלה.

בבוקר אני ודין פגשנו את איליה מרקוביץ' באוטובוס בדרך לבי"ס.
איליה תמיד צחק איתנו על דברים של חנונים. האמת שהוא גם ידע
טיפ טיפה שעשינו פעם משהו. כי הראינו לו צילומים מאולפנה
בירושלים. ואז הוא די התלהב. איליה דיבר וסתם צחקנו משטויות.

פתאום ליד הקניון עלתה לאוטובוס מישהי מוכרת. דין לא זיהה אותה
בהתחלה. רק הסתכל בריכוז. איליה אמר לנו משהו כמו "וואי איזה
כוסית". אבל אני, ודין מדדה אחרי, כבר היינו בדרך לכיוונה. היה
לה תיק גב אופנתי ולפי הלבוש שלה הבנתי שהיא הולכת לרדת בתחנה
שליד רכבת האוניברסיטה כמו חצי מהאוטובוס שהיה מלא סטודנטים.

דין בקטעים האלה די חלש. הבנתי שהזיכרון מתחיל לשוב אליו.
כשהיינו קרובים לתחנת הרכבת התקרבתי אליה. הייתי כמעט צמוד
והסתכלתי אל איליה לשנייה. הוא כמובן שלא הבין. התחלתי לשיר,
בקול מעט רם שלא רגיל לאוטובוס:

I'm so excited
I just can't hide it
I'm about to lose control and I think I like it

אנשים סביבי היו מופתעים קצת, אבל לא ממש התייחסו. ראיתי
שהבחורה הייתה פתאום קשובה. דין הצטרף אליי. ואז שר לבדו.
אזרתי אומץ ואמרתי:
"וואי, השיר הזה, זה מזכיר לי מקלחת, אני אגיע הביתה ואדפוק
שטיפה ארוכה"
עכשיו האוטובוס כמעט נעצר ליד התחנה. הבחורה תקעה בי ובדין מבט
חוקר ותמה. היא המשיכה להסתכל גם כשירדה מהאוטובוס. היא נעצה
עיניים וראיתי שמשהו בוחש לה בראש.
האוטובוס התרוקן כמעט לגמרי. חזרנו לאיליה, מגחכים עם חיוך ענק
על הפרצוף.
איליה לא תפס. הוא חייך במבוכה ואמר
"במקום שכוסיות יסתכלו עליכם כמו עב"מים למה לא דיברתם איתה?"
חייכתי חיוך גדול.
"איליה" אמרתי "אתה שומר סודות?"
איליה התלהב. ראיתי שהוא בעניין. "ברור".
"איליה, הבחורה הזאת, כל בוקר תיראה אותה על האוטובוס. היא
כוסית אבל אין לנו סיכוי איתה כי היא סטודנטית"
"נו"
"כמה היית נותן כדי לראות אותה ערומה?"







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני מתנצל, נפלה
טעות, שם האתר
אינו "במה
חדשה", אלא "גמד
הגשה".

הסולן של פנתרה


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/7/07 4:58
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דוד אלפגר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה