תגידו, לא הייתם רוצים לחיות בעשור אחר?
אני, למשל, הייתי מאוד רוצה להיות בת עשרה בשנות ה-80.
לאהוב את העובדה שמישהי כמו מולי רינגוולד נהפכה למקובלת,
למרות השיער הג'ינג'י והנמשים. למרות שיודעים שבתיכון היא לא
הייתה כזאת מקובלת.
לנסוע לארה"ב, לאכול ארוחת בוקר עם ג'אד נלסון, עדיף במיטה
ולהגיד לו שאני אוהבת את החיוך העקום שלו וכן, הייתי רוצה
לאכול את התחתונים שלו.
לנסוע לאירלנד, לפגוש את בונו בתחילת דרכו, כמה שנים לפני שנות
משקפי הזבוב ו"אחד". להגיד לו באיזה פאב אירי, תוך כדי שתיית
פיינט או שתיים, ש"איתך או בלעדייך" זה השיר הכי אהוב עליי
והשפיע על כל החיים שלי.
ללבוש את המכנסיים השחורות הגדולות, את הדוק מרטינס, את חולצות
הפלנל. לא לשים קצוץ על אף אחד. להיות מורדת.
לקפץ לצלילי "אהבה היא שדה קרב".
להיות תמימה.
לאהוב עד הסוף.
רק חבל שזה לא קרה.
אתם מבינים, אני נולדתי בשנות ה-80.
שנת 87', ליתר דיוק.
אפילו לא נולדתי כש"מועדון ארוחת הבוקר" יצא. נולדתי בשנה
ש"איתך או בלעדייך" כיכב במצעדים.
אני לא אוכל ארוחת בוקר עם ג'אד נלסון, שעכשיו הוא כבר בן 47.
בונו חשוב מדי בשבילי עכשיו.
הוא עסוק באיזו פגישת או"ם ופשוט החליט שלא לבוא לישראל לאיזה
הופעה קטנה.
מולי רינגוולד כבר לא מקובלת.
לעומתה, פריס הילטון ולינדזסי לוהן ממש "אין" עכשיו.
אז אתם צריכים להבין.
כל מה שנותר לי עכשיו זה לפנטז.
לפנטז על שנות ה-80.
על התקופה שכל היה, לדעתי, טוב יותר וג'ורג' מייקל עדיין לא
היה הומו.