חבר מתקשר, יוצאים לבר מקומי, מזמן לא שתיתי כל כך הרבה... לא
נתתי לעצמי להסחף, לזרום לעומקים האלה שהאלכוהול נותן לי לגשת
אליהם, להחשף לצדדים היותר רגישים אצלי, בבית האבסינט יוצא
מהמקפיא, עוד כוס אחת ונתחיל לכתוב...

מה הבס אומרת, מנגן עליה באחת בלילה, אולי לא אכפת לי הפעם
מהשכנים, לשם שינוי לא אכפת לי מכלום עכשיו...

קורא "איים בזרם", מאיר אריאל הרס לי בהחלט את הספר המדהים
הזה.  

קורא עליו, חי באיים שלו, בחור עשיר, צייר בחסד, ממתין לבנים
שלו שיבואו לבקר, ואני יודע שבאיזה שהוא שלב הוא הולך לאבד
אותם (הוא כבר איבד שלושה בנים, הוא שר לי ברקע...), מעביר עוד
דף, מתי אני אגיע לעניין שהוא עובד כאיש ביון, מלחמת העולם הכי
שנייה עדיין לא התחילה, אבל אני יודע שהיא ברקע, אולי עוד כמה
עמודים, אולי בסוף זה לא באמת כמו שהוא שר...

ואז הוא מהרהר על ההיא, האחת שאין שנייה, ואני יודע שהם
ייפגשו באיזה בר שבהוואנה, לא חלם שהוא יפגוש בה שם... את ההיא
את האחת שאין שנייה...

ואני, אני חושב עלייך... כמה שזה קל היום, לאחרונה, לדעת שאני
אוהב אותך...כשהגעת לדירה וניגנתי לך, לקחת את הגיטרה ואמרת
שהגיע זמן לתת לך קצת תשומת לב, מישהי ממתינה מהצד ומקנאת לי
כשאני נוגע בבס... אצבעות של נגן, רגש בקצוות, באותו לילה
פרטתי על כולך, מהרגש עד העור, עד קצה הרגש, ציחקנו אחד את
השני על המיטה הרחבה שלי, יין אדום ונר בניחוח קינמון שדלק
בחדר, הריח שלך לקח אותו בגדול, נסחפנו במערבולת  הזו, העור
שלך שבהק לאורו, הגוף הזה וגניחות העונג הקטנות, כמו סרט רץ
עכשיו אצלי בראש... והיום אני אחד העצובים בעיר...

והבוקר הגיע, צהריים ליתר דיוק, ואת מסתכלת עלי מתעורר, אני
רואה אותך עם החולצה השחורה שלי, מחייכת אליי, חושב כמה שהיא
ענקית עלייך, היא צריכה לרדת וכמה שיותר מהר, אני חייב עוד
ניגון לפני שאת עולה על הרכבת...

והיא מחכה לסיפור, ושיכניס בו אהבה ...היא בדרנית של חיילים,
הייתה אישתו הראשונה... ואת, גם את היום בבגדי צבא...

ולי אין יותר שמירה לצאת אליה, לא לחודש הקרוב בכל אופן,
מילואים בסוף החודש, עוד תרח"ט לבדוק אם למדנו משהו...

ואת אי שם, בעיר אחרת, אוהבת מחדש, את כל מה שהייתי אמור לתת,
ואת כל מה שהיה מגיע לך לקבל...

אלכוהול זה דבר נפלא, בייחוד כשהרגש מופעל יחד איתו, הוא יודע
להכנס לחריצים הקטנים האלה, לחדד את המחשבה, דיעבדים מדהימים
שמספרים לי סיפורים, מריצים את הסרט מהתחלה...

נגן לי משהו הלילה מיסטר ג'ק דניאלס, תדליק את המגבר ותפרוט
לי כמה אקורדים,  נגן לי משהו עם מוסר השכל, אבל אני רוצה גם
סוף שמח, לראות אותה עם החולצה שלי שוב, מסתכלת עליי פוקח את
העיניים, מנגנת לי שיר שכתבה לפני שנים, שם בחוף, כשעדיין היה
חמים...

כן, מאיר אריאל הורס לי את הספר לאט לאט, ואני הרסתי את
השאר...

לילה שקט עובר עלינו, באשר אנחנו כאן, באשר נהיה אי פעם, ביחד,
לבד, עם אחרים, לילה שקט בהחלט, לילה של חרטות והרהורים...