הדמעות שלה הרטיבו לי את הצוואר
האצבעות מתחו לי את החולצה
הרעד שלה הפחיד אותי
לא אמרתי מילה...
היא ניתקה את עצמה ובהתה בי
העיניים שלה שאלו אותי מה לעשות
הנשימות שלה ביקשו הפסקה
לא היתה לי תשובה...
זלגה לי דמעה
כאילו חמקה בטעות
היא תפסה אותה עם האצבע
מרחה לי אותה על המצח
לא ידעתי מה לעשות...
היא קעקעה אותי בעצב נצחי
מרחתי את הדמעות שלה לצידי פניה
היא תפסה לי את המפרקים
החזיקה אותם באויר כמו מחכה לאזיקים
לא ידעתי איך להסביר...
אנשים שלא הכרתי חיכו לנחם אותה
עיניה לא עזבו את גבול פניי
"אני אוהבת אותו", אמרה לבסוף
"גם אני" ,עניתי בכנות
"הוא אח שלי", השיבה
"חבר שלי", אמרתי בלב
"הוא מת", היא טרחה להזכיר
"הכל מותר", אמרתי משום מה
"גם לא ללכת לבית ספר", היא שאלה
"גם לא לקום מהמיטה", עניתי
"את מקנאה בי", היא שאלה
"למה", החזרתי בשאלה
"כי הוא אח שלי, אז לי מותר לבכות!" |