בשעה שתיים וחצי בבוקר עצרה לידו המכונית,
סובארו לבנה מהסוג הישן,
כזו מהסוג שתמיד הערבים גונבים.
זו הפעם הראשונה שהוא הושיט את ידו לעבר הכביש בציפייה
שיעצרו לו טרמפ.
כמובן שהטרידה אותו המחשבה שייחטף בידי כנופיית מחבלים, אבל
המחשבה שיצעד ברגל עוד שלושים וחמש דקות בקור הטרידה יותר.
אדון עם כיפה ישב במושב הנהג.
באוטו, בדרך, הם דיברו. מעט. הנהג אמר תודה לטרמפיסט כיוון שזה
זיכה אותו במצווה והטרמפיסט הודה לנהג כיוון שחסך לו עשרים שקל
של מונית.
נעים ולא נעים בסיטואציות מהסוג הזה,
לפני שיצא הטרמפיסט מהאוטו נשאל עוד מספר שאלות,
שיחת חולין כזו של לפני פרידה מנומסת.
ואז הנהג אמר משפט שנצרב לטרמפיסט עמוק עמוק,
"הצבא קילקל אותי".
הטרמפיסט,
התעצב לליבו.
רק האנשים שבאמת עברו חוויה כואבת הם כל-כך טובים וישרים,
כל כך אמיתיים.
"תשאר כמו שאתה", ענה הטרמפיסט, הלוואי שכולם היו מקולקלים
כמוך. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.