בא לי לזרוק לך אבנים על החלון,
ממילא
את גרה קרוב אליי לבית
ללב שלי
את קרובה לי ללב.

בא לי לזרוק לך אבנים
קטנות
על החלון שלך, יכול להיות שזה יעיר אותך מהתרדמה הזו שלפתע ללא
התראה מוקדמת החלטת לשקוע לתוכה מבלי לברר אם אני בכלל מסכימה
לצנוח ככה אל תוך מציאות שבה אני שום דבר מלבד אוויר בשבילך.

בא לי לדחוף אותך אל עבר הכביש הזה שמפריד בין הבית שלי ושלך.

המקום שבו חשבתי שאני הכי בטוחה בעולם התברר לי בעצם כמקום שבו
אני חשופה ולא מודעת לדברים שמונחים לי מתחת לאף, המעגלים הכי
קרובים אלינו, אלו שמקיפים אותנו סחור סחור וממלאים אותנו
בידיעה בטוחה שאנחנו יכולים ליפול אל תוך ידיהם השלובות ממילא,
הם בעצם שום דבר. הם כלום עטוף בעטיפת ריקנות נוצצת שמהתלת בנו
פעם אחר פעם. שוב. ושוב. ושוב.

אנשים הם זן מוזר, בייחוד אלו שהכי קרובים אליך, שגרים הכי
קרוב אליך, שיודעים מי אתה על כל אינץ' וסנטימטר בגופך הדק
והמכוער, הם שמעו אותך מזייף לא פעם בשירים ליד הפסנתר ובטח
ששמעו אותך כועס ובוכה, הם עישנו אתך וחייכו אליך וכעסו עליך
וקיללו אותך, הם דיברו שעות עם אימא שלך ואכלו אצלך צהריים
ואתה ידעת שזה לנצח ושאין בן אדם אחר בעולם שייכנס למשבצת הזו
שהיא אמנם קשה לאחסון אבל משום מה הם מתאימים אליה בצורה
מושלמת שלא משאירה פינות ריקות.

תמיד אתה בטוח שמשהו אצלך לא בסדר ואז אתה מבין שאי אפשר לתקן
את העולם ולהמשיך לדבר ככה בגוף ראשון ולרמוז רמזים.
אז כל מה שנותר לך זה לקוות שאם תלך לישון ותסגור את התריס לא
תראה את מה שמעבר, אולי רק חריצי אור קטן שמציצים מבעדו, הם
בטח ינסו להאיר לך את הדרך הנכונה, זו שאתה פעם אחר פעם מתעקש
לסטות ממנה מתוך ידיעה שהפעם אתה מהמר נכון, שהפעם אתה סומך
בעיניים עצומות על מי שמחזיק לך את היד ומוביל לך את הדרך, ואז
מתברר לך כמו בכל פעם שגם עיניו עצומות והוא בעצמו אינו יודע
לאן הדרך מוליכה אותו.

14.6.07