הדלקתי את האור במסדרון וצמצמתי את העיניים לחסום את האור
ולשמר את השינה שהייתה ואינה עוד. מלאתי כוס מים והשפרצתי על
לירז, שישב על כיסא הפלסטיק במטבח.
"זה לא נעים לי שאתה נכנס לכאן בלי להודיע", אמרתי בכעס.
"מה את רוצה שאני אעשה, אשלח יונת דואר?"
"אמצע הלילה, ולי יש חיים מחר. אתה לא יכול לבוא ככה כל פעם"
"אני יכול ללכת..." הוא אמר בשקט למרות ששנינו ידענו שאין לו
לאן.
זה ככה כבר חודשים, מאז התאונה. לירז, ירדן וענת ירדו לאילת
באמצע הלילה ובדרך חזור ירדן נרדם על ההגה. מאז לירז גר אצלי
חצי מהזמן, בלי לשאול לדעתי ואף פעם לא כשנוח לי.
"חשבתי," הוא השפיל את העיניים ואני כבר ידעתי מה הולך להגיע.
"כלומר... את יודעת, הייתי צריך לומר לך... אני ומיכל..."
שיחקתי אותה מטומטמת ועשיתי פרצוף של לא מבינה, כאילו מיכל לא
אמרה לי. כאילו אני לא חושבת על זה כל היום. רציתי שיכאב לו
קצת.
"אני לא מצליח לדבר איתה. בעצם, אני מצליח רק איתך, לא יודע
למה. פשוט רציתי שתגידי לה... כלומר..." הוא לקח נשימה ארוכה
ובהה בנקודה עלומה על יד המקרר.
"איבראיון" הוא מלמל.
"היא מה?" רציתי לשמוע את אחי מתוסכל מכל החרא שהוא השאיר
מאחוריו. ממש נהניתי מזה.
"מיכל בהריון" הוא הדגיש את כל ההברות ואני, שהייתה לי תשובה
מוכנה מראש, הרגשתי איך הרוע עולה לי לראש.
"אני רק רציתי שתגידי לה..."
"היא הפילה. אני שכנעתי אותה", קטעתי אותו והשתדלתי שכל
השרירים בפרצוף שלי לא יתעוותו לחיוך נוראי. לירז נשאר חסר
הבעה.
"תמיד היית כלבה"
"תמיד נטשת רגע לפני הסוף"
"רציתי את הילד הזה"
"אם רצית את הילד הזה, למה אתה לא איתה עכשיו?"
התסכול חירפן אותי. למה? באמת למה? למה הוא נמצא פה בכלל, מדבר
איתי על דברים פגי תוקף? חושב שהוא יכול לבוא הנה תמיד, לומר
לי כל מה שבא לו וללכת. שיעוף לי מהחיים, שיתנדף. כמה כעס אני
צריכה לצבור בפנים? שילך, שידבר עם מיכל. מה אני, יונת דואר?
"למה את מדברת אלי בגוף שלישי?" הוא הרים גבה אחת כמו שרק הוא
וביבי נתניהו יודעים להרים.
"אמרתי את זה בקול?"
נשמתי עמוק ושמתי לב שיש לי דמעות בעיניים. רעדתי מהתסכול
ופתחתי קופסה חדשה של סיגריות שישבה לתומה על המיקרוגל. הדלקתי
סיגריה ונתתי לדמעות לזלוג בשקט, בלי למחות אותן.
הוא הסתכל על הסיגריה שהדלקתי וביקש אחת, סתם בשביל הקטע. מתים
לא מעשנים.