כשנכנסתי לבנק לא ידעתי עד כמה הדברים יכולים להסתבך. בסרטים
הכול נראה כל-כך פשוט. השודד לובש כובע גרב או משהו כזה,
בנונשלנט מכוון את האקדח לפקידה ואומר לה בקול גס "את הכסף או
שאת מתה". כבר דמיינתי את כל הצרחות מסביב ואת הפקידה מעבירה
לי את הכסף ביד רועדת ואז אני מסתלק משם כמו גיבור אמיתי על
אופנוע או משהו כזה, ולא מוצאים אותי עד עצם היום הזה. אני חי
באושר ועושר עם שתי כוסיות לידי, מוצץ קוקטייל באי אבוד בהוואי
והן לי.
אבל ביצים מספיק גדולות לעשות את זה לא היו לי. עד שהכול השתנה
כשאימא נהייתה חולה. הרופאים אמרו ש"לא נשאר לה הרבה זמן". רק
אם נשלח אותה לאמריקה לאיזה ניתוח מסובך שיעלה משהו כמו שלושים
אלף דולר. ברור שלא היה לי סכום שמתקרב לזה. וגם לא לאימא.
הטלפונים היחידים שקיבלתי מהבנק היו מפנינה מנהלת העו"ש שלי
שבקול מוכיח רצתה לדעת "מה קורה עם החשבון שלך דויד?"
"קורה משהו שאני לא יודע?" הייתי מנסה משפט שראיתי פעם בסרט
אמריקאי.
אבל אותה זה אף פעם לא הצחיק. בטון נוזף הייתה אומרת שאם לא
אסדר את האוברדראפט שלי היא תתחיל להחזיר לי צ'קים או יותר
גרוע, היא תספר לאימא שלי איך אני מסובך.
אז הייתי הולך לאימא בעצמי, שהייתה כותבת לי עוד פעם צ'ק
ובאנחה פולנית אומרת:
"נו, דוידק'ה, מה יהיה אתך, דוידי, מתי כבר תסתדר?"
לילות שלמים לא הצלחתי להירדם. אותו חלום היה חוזר ומשגע אותי
ובו דויד הקטן, הילד ההוא מ"פרח לב-הזהב", הקלטת שהייתי רואה
יחד עם גל הילדה של השכנים ששמרתי עליה לפעמים, היה מופיע
ולוחש לי "אתה חייב להשיג את פרח לב-הזהב, אימא חולה ותרופה לה
אין, מלבד נעליך אין לך דבר, את הכול לה תיתן, את הכול."
הרעיון התחיל להבריק לי באותו בוקר, כשנכנסתי לבנק וראיתי את
הפקידה הכוסית החדשה שהביאו לעבוד כטלרית.
התחלתי לחזר אחריה, כמו שאני יודע. עם מבטים, פרחים וכל הבלגן.
כבר בהתחלה קלטתי שעם כל זה שהיא חתיכה, ביטחון עצמי בגרוש לא
היה עליה. התחלתי לחזר אחריה בטירוף, ותוך כדי אני מספר לה
ככה, כאילו בלי להתכוון, על אימא שלי שחולה במחלה נדירה, ועל
הכסף שאני חייב להשיג לה. לפעמים הייתי מגיע לבנק יום אחרי
יום, שולח לה מיליון S.M.S ומטריף אותה, שחבל על הזמן, ואז
הופס, נעלם לה לכמה ימים, שומר אותה על אש קטנה.
כשהרגשתי שהיא כבר חזק בידיים שלי, סיפרתי לה על התוכנית שלי
לשוד ועל התפקיד שייעדתי לה. היא כמובן לא רצתה לשמוע מזה, אז
נעלמתי לה לחודש. לא עניתי לכל ההודעות המתבכיינות שלה. כלום.
אחרי חודש הופעתי בדלפק שלה. בעיניים שלה שנצצו מדמעות ידעתי.
היא הייתה מוכנה.
סגרנו פרטים אחרונים: היא מצלצלת אליי לפלאפון להגיד לי מתי
המאבטח יצא לשירותים. אני נכנס לבנק, כובע גרב על הראש, מכוון
לה אקדח לפנים ודורש את הכסף. היא עושה את עצמה פותחת את מגירת
המזומנים בבהלה ומוסרת לידי סכום של כסף שהכינה מראש. אני פורץ
החוצה עם הכסף וטס על הטוסטוס שלי כמו ההוא האופנובנק. הכול
היה סגור.
בבוקר לא מצאתי שום כובע גרב, חיטטתי לאימא שלא הייתה בבית
במגירות ומצאתי גרביון ישן. עשיתי בו שני חורים לעיניים וחור
אחד לפה ואחד לאף. נראיתי כמו אידיוט. דחפתי את הגרביון לכיס
אחד של מעיל העור הישן שלי ולכיס שני אקדח צעצוע שנראה בדיוק
כמו הדבר האמיתי ויצאתי.
התוכנית דפקה כמו שתכננו. הגעתי לאזור הבנק וחיכיתי לצלצול שלה
שהגיע. בקול לוחש אמרה שהשטח פנוי. בתנועה מהירה שמתי את
הגרביון על הראש ובצעדים רועדים נכנסתי לבנק, פוסע ישר לדלפק
שלה, מכוון לה את האקדח לראש, שומע את עצמי אומר "את הכסף או
שאת מתה".
"אלוהים שישמור, דוידי, מה אתה חושב שאתה עושה?" שמעתי פתאום
צעקה, הדם ישר עלה לי לראש והכול התחיל להסתחרר. מה לעזאזל היא
חושבת שהיא עושה, נזכרה לתפוס לי עכשיו ביטחון? חשבתי לדפוק לה
כדור בראש ולברוח. ניסיתי לתפוש לה את המבט שלה, אבל היא כמו
כולם הביטה לצדי באישה שעמדה עכשיו ממש צמוד אליי, צווחת:
"אלוהים שישמור, דוידק'ה, מה לעזאזל אתה חושב שאתה עושה?" עוד
לפני שהספקתי להבין מה קורה ניגשה אליי האישה ההיא, שלפה
במהירות את הגרביון מהראש שלי והעיפה לי סטירה מצלצלת.
אחרי זה אני כמעט לא זוכר כלום. רק צעקות וצרחות, את המאבטח
מנסה לתפוס לי ת'יד ואותה צורחת "זה בן שלי דוידק'ה, תעזוב",
וגוררת אותי כאילו הייתי ילד בן חמש.
בבית היא לא הפסיקה לבכות איך מאז שאבא מת, היא לא יכולה אתי,
ואיך התחרפנתי לה, ומה יהיה אתי עכשיו, ירצו לחקור או לשים
בבית משוגעים, "ומה אתה חושב, שאימא יכולה לשמור עליך כל
החיים? לא תמיד אימא תהיה פה בשביל להציל אותך". ניסיתי להגיד
לה שכל התוכנית הייתה בדיוק בשביל להציל אותה, ושהכול היה הולך
עשר אם היא לא הייתה מתערבת, ומאיפה בכלל היה לה כוח ללכת
לבנק. אבל שום דבר לא עזר. אחר כך אמרה אני הולכת לישון עשית
לי כאב ראש לא נורמאלי.
"רק תגידי לי איך ידעת שזה אני?" התחננתי.
"נו, באמת, דוידק'ה", נפנפה אותי בידה כמו זבוב טורדני, "שאני
לא אזהה את הגרביון שלי? מה יהיה איתך, דויד'קה, מתי תסתדר
כבר?"
אחר כך היא הלכה ודעכה לי. ואני רק קיללתי אותה, את אלוהים ואת
העולם המחורבן, שלא יכולתי להשיג לה את השלושים אלף דולר ולא
להביא לה את פרח לב-הזהב.
בבוקר שבו היא מתה היה ברור שהיא לא שם. השקט היה החשוד
העיקרי. שכבתי במיטה, דוחה את הקץ. ללכת לחדר שלה ולגלות אותה
שוכבת במיטה שלה, בעיניים פקוחות, מאופרת לגמרי ולבושה טיפ
טופ, כולל הגרביונים שלה.
על השידה לידה היה פתק קצר.
"דוידק'ה. הלכתי. אחרי שתנגב את הדמעות, תשטוף פנים טוב טוב.
ותלך לבנק. אתה שומע מה אימא אומרת לך? לבנק. ליפה הפקידה
שמטפלת לי בעניינים. היא כבר תיתן לך הכול ותסביר לך הכול. היא
תעזור לך. תבטיח לי. ותזכור. אימא אוהבת אותך. ואל תשכח לצחצח
שיניים ולנעול בלילה. פעמיים. עכשיו תגיד אימא, אני מבטיח".
"אני מבטיח", לחשתי. "מבטיח".
יפה הפקידה הושיבה אותי וליטפה לי את השערות כאילו הייתי בן
שלוש. "אתה ילד טוב, דוידק'ה. אימא שלך מאוד אהבה אותך. מאוד.
וגם דאגה לך יפה מאוד". ותוך כדי שהיא מדברת היא העבירה לי דף
חשבון.
"מאה ושמונים אלף דולר, דוידק'ה. זה מה שהשאירה לך האימא טובת
הלב שלך".