צחוקו של האדם הנוטה למות
ביגון צופה על עבר מדובלל,
באופן לא יתואר הריקנות
תלבש אף היא עבר מהולל.
לכשניסרו מיתרי הדממה
וקם היוצר מעפרו הרטוב,
לכולם הביט בעיני דומיה
והוכה כך ביד רמה המכאוב.
אומץ ותעוזה, אהבה ותפילה
מילאו בשר הגוף ונפש,
בישרו לעולם אור ותהילה
בלא סימן וזכר לרפש.
לדרך חדשה צועד בגאווה
ראשו מורם אל על,
לכשניצוץ החיים עיניו מילא
יקרא תיגר על הגורל.
תזכור הנפש ימים אבודים
וימים של תום, לעד זכורים,
אהבות חקוקות על עצי החיים
והזדמנויות אפשריות -
של נעורים פוחזים.
על שקף דמותם של תום ונעורים
בנינו ביתנו בידיים איתנות,
חיינו הרגע בכדי חיים אחרים
ואז נפשותינו נתמזגו באחרות.
מיצוי הזמני העייף הדואב
והלב הממהר השואף האוהב,
לקחת דקה מדי יום ושעה
לכשתיזכר הנפש בחייה שלה.
הרי אנו התמימים והטובים
נפשותינו מילאונה רצון למצות,
לחרוט משאלות על עצי החיים
וכך כל רגע להמשיך לעד להיות. |