הוא תמיד חלם לחיות באנטארקטיקה. עוד מאז היותו נער הוא חש
זיקה שלא ידע להסבירה כלפי היבשת הזו, ודמיין תמיד איך פתאום
יום אחד הוא עוזב הכל ופשוט מפליג לשם.
כאשר הגיע לגיל 32, הייתה לו סוף סוף האפשרות להגשים את חלומו
ולהפליג מחופי קנדה ביאכטה פרטית, שרכש בשארית כספו, יחד עם
גודזילה, כלבת ההסקי-סיבי שלו. ההפלגה ארכה ימים ארוכים והייתה
מייגעת, במיוחד כיוון שכבר כל כך ציפה להגיע למחוז חפצו, מה
גם שהיא הייתה די משעממת והוא סבל ממחלת ים לכל אורכה.
באחד הלילות חלם שדגים החלו לקפוץ לתוך ספינתו, השתלטו עליה
ותקפו אותו ואת כלבתו. הם זרקו אותה למים וניסו לזרוק גם אותו,
אך הוא התנגד. הם עטפו אותו ונדבקו אליו, כך שגופו התאחד עם
שלהם, והם הפכו להיות לגוף-דג אחיד ומוגשם. הם חבקו אותו
בחוזקה והוא הרגיש נמחץ תחת משקלם, ואמרו לו שהוא לעולם לא
יהיה עוד לבד. הוא התעורר מהחלום מיוזע, למרות הקור העז בחוץ,
ולפתע הבחין באופק בקו מוצק ולבן...
הוא פרק מספינתו והסתכל על האופק הלבן האינסופי. לאחר שהתרגלו
עיניו לסנוור הנעים הזה, החל לעבוד על מקום שבו יגור. הוא חצב
מן הקרקע הקפואה קרח שתפס אט-אט צורה מושלמת של איגלו, וכשסיים
את שלו בנה אחד גם לגודזילה. "מה את אומרת, גודזילה?" חייך,
"איך זה שאסקימואי כמוני חי כל הזמן הזה במדבר?"
מספר שבועות לאחר שהגיע, באחד הסיורים שלו ביבשת הוא גילה מערה
עצומה, שבפתחה היה כתוב "זהירות, מפלצת שלג". "מה את אומרת,
גודזילה? נפגוש אותה?" הוא צחק. גודזילה לא הרגישה משועשעת
כמוהו והחלה לנבוח. "שקט!" הוא צעק עליה, אבל היא לא נרגעה,
והמשיכה לנבוח בפראות ומשכה אותו במכנסיו החוצה. הוא נתן לה
בעיטה וצעק, "הישארי כאן, אני נכנס!" במערה היה מואר יותר
משחשב, הכל נצץ בה וככל שנכנס לעומקה האור הפך בהיר יותר ויותר
עד שבקושי יכול היה לפתוח את עיניו. לפתע נתקל בקיר קרח עצום
שנראה כה צלול עד שלא הבין למה הוא לא יכול מצליח קדימה. ואז
הוא הבחין בה - הוא לא האמין למראה עיניו - דמות אישה צעירה
ניצבה מולו, כלואה בתוך קיר הקרח העצום. הוא קפא במקומו למספר
דקות, וכשהתעשת רץ אחוז תזזית לאיגלו שלו, תפס מעדר, חזר למערה
והחל לחצוב בקיר הקרח בלי לדעת למה הוא עושה זאת, אך בכל זאת
הרגיש כי זהו הדבר הכי נכון שעשה אי פעם. במשך ימים ולילות הוא
חצב בקיר, הוא לא ישן ובקושי אכל ושתה, עד שלבסוף הצליח לחלץ
את האישה מן הקיר. עדיין הייתה סביבה שכבה מכובדת של קרח, אך
כעת היטיב לראות את פניה. "חבל, היא הייתה כל-כך יפה..." חשב.
הוא חיבק את הקרח שעטף אותה, ובמקום להרגיש קור הוא חש
בחמימות. הוא המשיך לחבק אותה, וכאשר גוש הקרח האחרון נמס הוא
חש בטיפות חמות נוזלו על כתפו. הוא מחה את דמעותיה ושניהם פרצו
בבכי, מחובקים. |