טרם בסיפור מסעו נפצח, בקשה פעוטה מהעיניים הקוראות:  הצטיידו
נא מראש באמון, סבלנות ונעליים נוחות. בסיפור מסע זה - אין
נסיכים, אך יש מפלצות, ואם תשכילו לקרוא בין השורות, אולי
נתקל במציאות או בדמיון - האחים המפורסמים, בעין+ דמעותיו
משתכשכים. אזהרה אחרונה לפני שנתחיל, אם נראה כי פיסת נוף פה
ושם חסרה, אל דאגה, זה רק משום שנפשו של מיכאל התמסחרה.

מימינכם בית חולים רמב"ם שם נולד מיכאל בצהרי כ"ה באייר תשמ"ב,
סיפור הלידה מסע  בפני עצמו, התחיל כשיגרה בדרום, אך לאחר
שהדופק חדל תקתוקו כשעון, החליט לעשות הנולד מעשה ! "לא כמו
כולם אצא". ובעידן בו הסכין לא חתכה לפי הזמנה, מיכאל שלכם
בקיסרי יצא. "שבע דקות בלי דופק זה הרבה זמן" אמרו רופאיו לאב
המודאג, "האישה תהיה בסדר אבל הילד יצא מסובב".

דבר אחד משמעותי למדתי בצבא : הפרשנות  האמיתית של המונח
ח"ח. רובכם תטעו לחשוב שמדובר ב'חיזוק חיובי', אבל שום חיזוק
חיובי לא קיבלתי בצבא, קיבלתי בעיקר חול וחרא.
חרא לא צף הם מספרים ולך נותר רק להאמין, אבל אצלי כשהחרא צף
הוא ניסה עם סכין.
החרא שלי ניסה לרצוח אותי בפעם הראשונה עם נשק חם כמו המדבר בו
עשינו טירונות וקיבל הזדמנות נוספת כעבור חצי שנה.
לאחר שהשתחרר ממעצר החרא שלי ניסה לדקור אותי. אתם מאמינים לי
שחרא מסוגל לדקור, כן? הרי, אם מחזירים את החרא בדיוק לאותו
המקום ממנו הוא יצא אין ספק שהוא ירצה לנקום בזה שחרבן עליו.
בכלל, חרא של 11 חודשים עברו בחרא של מסגרת, ואם תשאלו אותי,
זה כנראה בגלל שלראשונה בחיי אולצתי ללבוש ירוק. אני פועליסט
אדום! וכאדום קצת פנאט, בארון אין פריטים ירוקים, תבינו אני
אלרגי לצבע, לא למדים.
אתם יכולים לקרוא לזה דיכאון אם אתם ממש ממש מתעקשים.

אהה.... כן, זה היה המספר שלנו, הוא עשה לו מנהג קבוע לחרוג
מתפקידו כמספר בלבד ומפעם לפעם מבליח עם מסרים מבולבלים, בשם
ההנהלה, אנו מתנצלים. הזמן  המבוזבז לא ישוב לעולם ועל כן
עלינו לקחת קיצורון , ל"מדבר הזיכרונות" חברים, שם הדיכאון
טומן ראשו בחול, עד גיל תיכון;
כאן מימיננו עמד הגן של חיה בו נחשב כ"אובר חוכם" עוד משחר
הילדות, ובצמוד לו בית ספר יסודי "אורים" בו נכרך בבשרו, חוכמה
לא משתלבת עם מנהיגות. נו, אין זמן אין זמן ויש עוד כל כך הרבה
חול להספיק לראות : פה נהג להתחבא מהילדים בהפסקות, ושם נהגו
להתעלם ממנו בבקרים, גם בערב המסיבות. משמאלכם המקום בו ניסה
מיכאל להשתלב בלי הצלחה, בתמימותו חשב כי הדברים ישתנו עכשיו
כשהוא בחטיבה. נכונה לו הפתעה מאכזבת מאוד, אך למרות הקשיים לא
חדל הוא ללמוד. ברם, אל תטעו לרגע לחשוב... ציון מאה לא גורם
לאגרוף פחות לכאוב.

מהר יותר, מהר יותר חברים, עלינו להתקדם, עוד מעט רואים סוף,
רק על קטע בעייתי נוסף נחלוף. הנה, זה קרה פעם נוספת, שוב
שכחתי להסביר, הזמן בעוכרינו ולכן יהיה זה הסבר מהיר. נווה
המדבר שעיניכם רואות הוא בי"ס התיכון, המקום בו השד לחלוטין
יצא מהארון. שימו לב שם, שלט "זהירות חול טובעני", לא בכדי
צבוע הוא בגוונים כחולים, הצבע נבחר בקפידה במחלקה המעניינת
ביותר בבית החולים. או הנה, תחנת היציאה מהשיממון , והתמהמהנו
רק חצי מהזמן שלקח לאבותינו. זהו, כאן  נגמר המדבר, הבחור בגר
ובזה תם מסענו.

"מה? זהו? כל הדרך הזו הבאת אותנו לפה, בשביל מה? להגיע לסוף
של המדבר הזה, והדבר היחידי שהבנו זה שחוץ מחול, הרבה הרבה
חול, ולא נשכח חריזה בשקל, בלי טעם ובטח לא במשקל, כולללללל
זה, ולאן הגענו אחרי כל הברברת והשפה המליצית?  
לתהום חסרת תחתית! "

לא בדיוק חסרת תחתית, כאן הטעות, עיניים קוראות, אתן צריכות
להתאזר בסבלנות, לא יזיקו גם האמון והנעליים הנוחות. עכשיו
מתחיל המסע האמיתי; ממש שם מעבר לתהום ממתין מדריך אחר וארץ
חדשה, רק תעברו גשר חבלים רעוע ואז תפסק  החריזה.++

                                     

משצלחתם את המכשול העיקרי עד עכשיו, (כמובן שאני מדבר על
המדריך הטרחן הזה, החיים הכניעו אותו בגיל צעיר, ותאמינו או
לא, מעולם לא ניסה לעבור את גשר החבלים,יתכן כי פחד מהצלחה.
תוסיפו התמכרות למלה הכתובה ותבינו למה מקצצים לו במשרה שנה
אחר שנה) אפשר סוף כל סוף להתפנות לחלק המעניין בטיול, וכמובן
שאני לא מדבר על עצמי (?). אני מדבר על "חוצה מיכאל", ושלא
יטעה אתכם השם התמים, מדובר בג'ונגל טרופי שגבה לא מעט
קורבנות, שטחו משתרע על פני שלוש שנים תמימות, בהן לא פעם ולא
פעמיים תחשבו כי רק בכוחו של רצון אפשר להתקיים, אבל צר לי
לאכזב אתכם, לא כך העניינים מתנהלים אצלנו ב"חוצה", הטבע מכתיב
פה את הקצב, אם תרצה או לא תרצה.

לפעמים אני נתקל בחבר'ה שלמדו איתי בחוג, חלקם כבר מתחילים
לימודי תואר שני ממש בקרוב, הרבה מהם מעזים לשאול, בעצם לא
הרבה, יותר מדויק יהיה להגיד שכולם. כן כולם שואלים את אותה
השאלה (במחשבה שנייה, לא נדרשת מפסיכולוגים לעתיד תעוזה רבה
כדי לשאול שאלות, חלקם אף יצליחו להתפרנס מכך בכבוד),  ומותר
לך לצפות מאנשים שיוסמכו להתעסק בנפשם של אנשים אחרים כאילו
היו מנות מחוממות במיקרוגל לקצת יותר מאשר אותה השאלה, באותו
הנוסח, שאלה קצרה, והתשובה לה לקונית מאוד -
למדתי מתוך עניין, משחדלתי להתעניין הפסקתי  ללמוד.

זהו? יש עוד מה לראות פה אצלכם בבחור או שאפשר לסגור את
הבאסטה ולחזור הביתה? תבינו האמת צריכה לצאת לאור, השביל לא
"גרויסה", גם הנוף טיפה שחור וזו אפילו לא הבעיה העיקרית פה
במסלול. אתה והמדריך הקודם, צמד חובבנים, מנסים ליחצ"ן מסלול
של פגמים ופיגומים, ובמקום לסיים את העבודה אתם מסווים עצלנות
בשפה גבוהה. עכשיו תראו בגללכם מה קרה, כמוכם התחלתי לחרוז,
נמאס לי, אני רוצה הביתה לעזוב !

ובכן, אל תתרגש יתר על המידה, המתן עם הביקורת עוד קמעה, היה
סמוך ובטוח שאני והמדריך השני מבינים את הבלבול, גם אנחנו
מתוסכלים מהעבודה פה במסלול, אבל חבל ללכת הביתה עם טעם חמוץ,
לפנינו עוד תחנה אחת אחרונה, המועדפת עלי בכל המסלול כולו,
בתחנה הזו מיודענו ממצה קצת מיכולתו.
בקשה פעוטה בטרם אתחיל, אני צריך ריכוז מוחלט בשביל הקטע
האחרון במופע, ואני זקוק גם למתנדב, אולי עדיף מישהו שאת עצמו
קצת אוהב. אתה שם מאחורה, בוא לקדמת הבמה, ספר לנו, מה שמך
בבקשה?
מיקו.

מיקו כמו בסרט?

לא, מיקו, עם שורוק, וגם מיכה קוראים לי די הרבה אנשים במשך
די  הרבה שנים, אבל גם מיקו כמו ההוא שמחפש חכה, ועכשיו אני
עובד על משהו חדש, אני מבקש מאנשים שלא הכירו אותי קודם לקרוא
לי מיכאל.  אני חושב שהגיע הזמן להשלים עם השם הזה, יש בו משהו
מבוגר, תבין, אני התבגרתי בעצמי. אולי עכשיו אוכל ללבוש את השם
הזה ביתר כבוד וחוץ מזה השם גם ככה כתוב בתעודת הזהות שלי ואני
מניח שאם רשום בזהות שלך שאתה מיכאל אז זה אומר....
ש-ק-ט ! ! ! ביקשתי מתנדב, לא ביקשתי גרמופון, אבל זה לא כל כך
משנה בשביל משחק הזיכרון. עכשיו, מיכאל, אתה רואה את כל האנשים
האלה כן? כולם התכנסו פה בפנים היכלך בגללך, יש לך אולי משהו
טוב סוף סוף להגיד על עצמך?

תודה לכל מי שטרח והגיע עד לכאן: תודה לשכבה ז' ושכבה ח'
בפרויקט יובלים, תודה למורה סוזי שנמצאת איתי לאורך כל הדרך,
תודה לכיתת אמ"ץ, תודה לכל ילדי על"מ שנתנו בי אמונם, תודה
לקומץ של 4 שלא מפסיק לעודד את הפועל כל שבוע, תודה למלה
הכתובה שהרשתה לי להתעמק, תודה גם לכל המשוררים המתים. תודה
לכל החלומות שהגשמתי לאחרים,  ותודה לאל האחד והיחיד שהביאני
עד הלום.
אך התודה הגדולה מכול שמורה לכם, תודה שאתם מאפשרים לי
לחלום.



+ עין - הצורה הזכרית של מעין
++ שקר גס, החריזה לא באמת נפסקת אחרי הקטע הזה.


נכתב כקורות חיים עבור בי"ס לקולנוע סם שפיגל.
תחת מגבלת 2 עמודים.
(וחבל מאוד שאי אפשר לנקד באתר הבמה)