"סיבות נפוצות לחסם כתיבה גם בסיפור קצר וגם בספר הן פחד
מכישלון, מחלת בוני העולמות, פחד מהצלחה, ערפל ספרותי וכיוון
שגוי. בנוסף, כותבי ספרים במיוחד נתקעים עקב היקף הכתיבה עצמה:
מספר הדפים, השקעת הזמן והמרץ הנדרש."
(מתוך : "חסם כתיבה - איך לצאת מהתסבוכת", כתב עת אינטרנטי
"הנוצה", כל הזכויות שמורות לננסי קראס 1993 © - זכויות על
התרגום ותוספותיו שמורות ליונתן אבידן 2004 ©)

היה זה יום גשום מאוד בממלכת "פרוזה", הברקים פצעו את השמיים
האפורים ללא הרף, רעמים הרעידו קולם והרוח זמזמה בעצב את קינתה
הקבועה מזה שלוש השנים האחרונות, עוד יום שגרתי בממלכה.
חסם (במלעיל) עלה במדרגות האבן הלולייניות בכבדות אופיינית, זה
עתה סיים את ביקור הכלואים היומי ב"צינוק היצירה" אשר נמצא
במרתף ארמונו, מאחוריו השתרך כבול לרגליו, עבדו הרצוץ פרולוג.

"תמסור לאשתך אקספוזיציה שלא תגיע היום לארוחת ערב, יש לנו עוד
הרבה עבודה"

ובינתיים, בצידה השני של הממלכה ;
מועצת זקני הממלכה בראשותו של מר "וורד" התכנסה בחדר ישיבות
אפוף עשן בניסיונות לטכס עצה.
"המצב לא יכול להמשיך כך, מלכתנו האהובה כלואה מזה שלוש שנים
בטירתו של 'חסם' והפחד פן יפגע בה שיתק אותנו זמן רב מדי,
עלינו לפעול מיד, אל לנו להשתהות עוד, מי יודע מה היא עברה
בצינוק הנורא בשנים האלו", מר 'וורד' נראה חיוור אף יותר
מתמיד, פניו לבשו לבן ונראה כי התשישות הכריעה אותו. הוא ידע
שזמנה של מלכתם קצוב ושעליו לעשות כול שביכולתו להושיעה מן
'הברוך' אליו נקלעה.
הוא החליט מבעוד מועד מה  צריך לעשות. למרות הסיכויים הקלושים,
ולמרות הקשיים הרבים, עליו לכנס את אבירי "המלה הכתובה". על כל
המלים להתכנס פעם נוספת, אך הפעם עליהם להציל את המלכה.
"על מה אתה מהרהר שם 'מר וורד', ומדוע זה גוון פניך כה ורוד?",
איש כבד משקל דידה לכיוונו, קולו נישא כה גבוה עד כי נדמה כי
אם לא התקרה שמעליהם לבטח היה מנער את העננים, ומצחו, חרוץ
קמטים, שיערו דל אך מבטו קולע, היה זה זקן השבט :
"חרוז צולע".

"הרהרתי על פתרון אפשרי לבעיה שלנו, ונראה לי שמצאתי, נזמן את
אבירי "המלה הכתובה", בזמן שהם מתברברים, המלכה שלהם שבויה !"

החדר נדם באבחה.
אבירי "המלה הכתובה" לא היו נושא שיחה מועדף  בממלכת "פרוזה",
למעשה הפסיקו להכיר בקיומם ביום בו הפכו לשכירי חרב בממלכת
"עריכה".

"הרשה לי לתקן, האבירים לא מתברברים, באויבינו המרים ביותר
יומם וליל הם נלחמים"

"ומי הם אותם אויבים, כה מרים עד כי נטשו בגללם את מלכתם? אמור
לי מכובדי".

"האבירים מעולם לא נטשו, הם רק החליפו מלחמה. בשנים האחרונות
מתרבה מספר האנלאפבתים מדקה לדקה, ובמלחמת ההתשה הזו אין אף לא
שניה אחת למנוחה, מי שימצמץ ראשון יפסיד לא רק במערכה.  
הנח להם במאבקם, נמצא פתרון אחר. כי אם האנאלפבתים ינצחו,
מצבנו יהיה גרוע אף יותר".

מר וורד התקשה להודות בכך ש"חרוז צולע" צודק, גם שאר נתיניה של
ממלכת 'פרוזה' לא שמחו להודות בכך, אבל הוא צדק.
הם ידעו כי מלחמתם של אבירי "המלה הכתובה" באנלאפבתים לא
התחילה לפני שלוש שנים, אך לאחרונה היא לבטח החריפה. נדמה
שהאנלאפבתים היו פה מאז ומתמיד, ייתכן ואפילו היו פה הרוב, אך
קולם לא נשמע כל כך חזק כפי שהוא נשמע היום. האנלאפבתים שהיו
פעם לשבט נכחד הצליחו להיטמע מחדש בחברה, יש להם אפילו מנהיג,
בחור צעיר ושחצן, הוא מכנה את עצמו השייח "מסנג'אר"
(במלרע,מתחרז עם 'האכזר'), ואם אף אחד לא יעצור אותם לפני
שיהפכו להיות שוב הרוב, יאלצו להתמודד עם בעיה קשה אף יותר
מ'חסם' בעל שיגעון הגדלות. כולם הסכימו שיש להניח לאבירי "המלה
הכתובה" במשימתם החשובה, עליהם למצוא פתרון אחר, ומהר.

                                       

"מה עוד אני יכול לעשות עבורך שלא עשיתי? את רוצה שאני אשחרר
אותה בחזרה? אני אעשה את זה, גם כך כלאתי אותה רק בגלל שחשבתי
שהנוכחות שלה תועיל לך איכשהו, אולי תעורר אותך קצת, אבל, אבל
זה לא מצליח. תעזרי לי אהובה, תגידי לי מה עוד אני יכול
לעשות?"
'מוזה' הביטה לעברו של 'חסם', מבטה מזוגג ובעיניה מסתעפים
ורידים אדומים מדם, העצבות הכריעה אותה ביום שהכירה עולם אחר,
עולם צבעוני יותר מהטירה בה חיו היא ובעלה 'חסם'  מאז ומעולם.
היא זוכרת איך ראתה אותו לראשונה בחייה כשהתלוותה למשרתיה
הזקנים 'עט' ו-'נייר' בביקורם השבועי בשוק. הזמנים היו שונים
אז, בעלה שנטה אומנם למזג חם, לא נטה עדיין לכלוא סביבו נשים
ואפשר לה להתנהל בחייה בחופשיות די מרובה. באותו יום החליטה כי
ברצונה לראות כיצד נראה שוק ירקות, ושם... שם היא ראתה אותו,
ומאז לא הצליחה להשתחרר מכבליו.

"אתה לא יכול לעשות כלום, אתה לא תבין"

"מה לא אבין? שניהלת רומן מאחורי גבי כל השנים האחרונות? לא,
לא אבין" עיניו של 'חסם' מלאו דמעות, הוא לא רצה לכלוא את
אשתו, הוא בטח לא רצה לכלוא את המלכה, מבחינתו עדיף היה אילו
כל זה לא היה קורה והוא היה ממשיך להתנהל כבשגרה בטירתו
האריסטוקראטית יחד עם רעייתו היפיפייה 'מוזה'.
'מוזה' לעומתו רצתה להתכרבל בין זרועותיו של אחר, בחור צעיר,
נאה ומושך להפליא, כולם הכירו אותו בשוק בשם : T.H.C.

"את לא מותירה לי ברירות, על מצפונך ירבוץ העול", 'חסם' עזב
נסער את החדר והתקדם לכיוון המדרגות המובילות לצינוק.

רעש מחריד החריש את חדר הישיבות, ומאחר ואי אפשר לחשוב בשקט
ברעש כזה, יצאו כל הנוכחים לראות מהיכן מגיע הרעש. לעברם התקדם
אופנוע בצבע ירוק, מרהיב ביופיו ועליו בחור צעיר, נאה ומושך
להפליא, שיערו (שכמובן היה ארוך) גלש בטבעיות על הסרבל החום
שלגופו השרירי.
"נעים מאוד, אני T.H.C , שמעתי שיש לכם בעיה, מדובר באיזו מלכה
כלואה? ובכן, בדיוק חסרה לי הרפתקה אחת אחרונה לפני שאני עובר
דירה, וגם יש לי איזה 'קטנה' לסגור עם 'חסם', אז חשבתי לעצמי,
אם אתם עדין מחפשים פיתרון, אולי אני יכול לעזור?"  וכך, ללא
השתהות נוספת התניע  T.H.C את אופנועו האהוב 'בוף' ולכיוון
הטירה בשאגת מנוע אדירה החל לעוף.
משהגיע, שם פעמיו היישר לצינוק מתוך אמונה כי לאחר שיציל את
המלכה הם יתאהבו, והוא יקבל לגיטימציה ולא רק בשוק, שם משעמם
לו כבר להיות המלך, אך ! למרבה תדהמתו ואכזבתו הרבה, כשהצליח
לבסוף להשתחל לצינוק גילה מצבת אבן על הרצפה, הוא כרע ברך
והביט בחוסר אמונה על הכתוב :

                               כאן קבורה
                המלכה "שירה" (כמובן שבמלרע)
             נולדה לפני הספירה ונפטרה בדמי ימיה.

T.H.C התרומם באיטיות, הוא ידע שאין עוד טעם בחלומות שווא על
מלכות, עליו להימלט לפני ש'חסם' יצליח להניח עליו ידיים, הוא
די נמנע ממפגשים אקראיים עם 'חסם', לפחות מאז שהתחיל לחשוד
שהוא ו'מוזה' אשתו מנהלים רומן מתמשך. חשדות שהיו לא מבוססים
אמנם אבל בהחלט מוצדקים.

"זו סוף הדרך בשבילך, מכאן אין דרך חזרה ואין המשך",

T.H.C אפילו לא הספיק להסתובב, אבל ידע למי שייך הקול הזה,
ובטרם הספיק לענות לו, הנחית 'חסם' מהלומת פטיש אדירה בראשו של
T.H.C.
רעש יריית אקדח פילח את החדר, 'מוזה' התיישבה לצד בעלה הגוסס
וחיכתה בסבלנות עד שימות. "אני חופשייה, חופשייה, חופשייה,
חופש..." מלמלה מוזה, עצמה עיניה ונרדמה בשלווה.

למחרת נכתב ב"שערוריתון" כי המשטרה אינה מתכוונת להגיש תלונה
נגד 'מוזה', מאחר והמניע לרצח היה -
"תשוקתי".



נכתב כמבחן בית עבור בי"ס לקולנוע סם שפיגל.
סיפור שכותרתו "תשוקה"

(תחת מגבלת שני עמודים בלבד)