יש משהו מאוד שלם בשקע כתף של גבר, איך שהראש מתלבש שם בצורה
כל-כך ברורה מאליה. כאילו מעולם לא ישנתי עם מישהו אחר.
לאהבות שלי יש ריח של מסטיק בזוקה. יש שיש להן ריח של תשוקה.
אף אחד מהם לא ייקח אותי לים ונלך יחפים רק כדי להרגיש מה זה
באמת לנשום.
הם כולם ינשקו אותי יפה ויאהבו אותי לפי לילות השבוע, למרות
שאני בכלל מעדיפה לישון עם דובי.
ויהיו לילות שאני אשכח שפעם אהבתי באמת וחיבוקים זרים יעשו לי
כמעט פרפרים בבטן. אבל לימדת אותי שכמעט זה לא בדיוק... וזה
מלווה בטעם חמוץ-מתוק וריח של סבון פסיפלורה שכל-כך קל להתמכר
אליו כשהם מריחים ממני את הריח שכל-כך אהבת.
ולפעמים אני רוצה שפשוט ירד גשם כי לבכות זה משחרר
ואף אחד לא באמת יודע לנגב לי את הדמעות.
והם ישאלו מה קרה ואני לא אדע לשקר.
כי אף אחד לא שר לי כמוך.
ואף אחד לא יוכל להסתכל לי בעיניים בלי שאני ארתע ואסיט מבט.
ואף אחד לא יגרום לבטן שלי לזהור
או יגרום לי לחייך באמת מסוכריות על מקל בצורות של חיות.
ואז ברגע אחד של כנות אני אדע שאני מתגעגעת אליך רק כי אתה לא
כאן, כי כשהיית כאן היית בדיוק כמוהם...
אף אחד מהם לא זעזע אותי
אף אחד מהם לא גנב לי את הלב.
גם אתה היית, רק כמעט
ואני עדיין חולמת בלילות של דובים כחולים, כמה אתה לא אף אחד
אחר כשאתה מחבק.
כי ידעת לגרום לי לצחוק ולבכות ולצעוק עד השמיים
ולהיות שם כשלא מצאתי את מתג האור
ואולי אפילו להחזיק לי את היד לאורך כל הדרך...
אבל, לא רצית לאהוב אותי. |