מאוד קשה להיות אחד שמרגיש וכואב וחושב וכואב.
מהר מאוד אני מבין שדברים לא מתאימים ולי ושאני לא מתאים להם.
לפעמים אפשר לסכם קבוצה גדולה של רגשות ומחשבות במילה אחת
שבד"כ ביומיום מתארת תהליך פשוט מאוד של פלט הגוף.
האם הציפיות שלי מעצמי נשענות על הציפיות של אחרים ממני?
לא ברור בכלל איפה "הם" נגמרים ואיפה "אני" מתחיל.
המון חיות, חיות חיי חיים, ואני מרגיש כמו סוג של חיה שמתה
המון מיתות מוות והרבה.
אני כל כך רוצה לוותר על הראש ואתו גם לכרות את האדם שבי
ולהישאר חיה פשוטה אינסטינקטיבית וחסרת דעת עץ.

המשל של אדם וחווה והגירוש מגן עדן ברור לי כל כך עד שזה נהיה
בלתי אפשרי לחיות באוטוסטרדה היומיומית של חיי המוות שגודלתי
לתוכם, אותם חיי תוהו הרודפים אותי עד אל תוך הלילה שלא באשמתו
שחור שמתמלא באור פלורסנטי מלאכותי ומעייף כל כך עד שלפעמים
קשה להירדם מהרעש הפנימי שמגיע בכלל מבחוץ ללא בקשתי, ללא
רצוני ולא באשמתי או הסכמתי.

אבל כולם אומרים, תלמד, תשכיל, תגדל, תמצא עבודה טובה, תשתקע
ותשתעבד לחיים שכולם חושבים שאתה רוצה ובמשך ואחרי 5000 שנים
שלאחר "הבריאה" הכל מטושטש, בניינים נבנים על גבי שרידים של
מבנים קודמים והאספלט כל כך גבוה מעל פני האדמה המקורית שלא
פלא שאף אחד לא יודע באמת כיצד נברא העולם, אחרי כל זה איך אדם
אמור להרגיש משהו אמיתי, שורשי, מוצק?
שלא לדבר בכלל על קלישאות של "אהבה" ו"מציאת החצי השני" -
חייבים להפסיק לשקר לנו על אהבה בסרטים, במוסיקה, בטלוויזיה,
בתיאטרון, בספרים, באומנות... הכל כל כך דמיוני שם ונראה
מציאותי בו זמנית, כך שאנשים פשוטים וחפים מפשע גדלים באמונה
ש"אהבת אמת" זה אחד הדברים הכי חשובים.
נכון שחום וקרבה לבן/בת זוג זה דבר בסיסי ויצרי לגמרי, אבל
אהבה וזוגיות מונוגמיסטית הן המצאות של האדם החושב, המודע,
המודרני. כך שאנשים מתאכזבים אלפי פעמים בחייהם בחיפוש אחר
אהבת האמת שתמיד איכשהו נעלמת, דועכת, נגררת, מתפוצצת בפרצוף,
מתגרשת ובוגדת.
רומנטיקה והרצון להיות אהוב, נאהב ואוהב הן בסך הכל המצאות,
פנטזיות פנטסטיות של אנשים שיש להם הכוח והיכולת לקחת רעיון
ולהפיץ אותו לאלפי מונים - "אומנים".
למה זה טוב להיות אומן? למכור פנטזיות ושקרים ורעיונות בלתי
אפשריים... לא רוצה להיות כזה.
אני אדם של אמת ואני רוצה להיות אמיתי עם הסביבה שלי ובעיקר עם
עצמי. כשהכל נראה לי לא אמיתי לא שורשי, לא מוצקי ולא שלי, האם
זה הזמן לצאת שוב ולחפש? ואיפה ולאן?
האם בכלל החיים האלה, חיי המוות האלה, הקנו לי את הכלים לדעת
איך לחפש אמת? איך לדעת ולהרגיש מה אמיתי לי? האם אני אי פעם
אדע וארגיש מה מוצק ושורשי?
לא פלא שאני ממצא כל דבר שבא בדרכי, אני מודע מידי למודעות ועל
איך החיים שלי ואיך של כולם שלא מרגישים כמו שהם אמורים
להיות... אני כל כך רוצה לוותר ולחזור לאחור - לגן שבו הכל
התחיל, למקום בו אין כלום ויש הכל.

לפעמים כשאני מלטף חיה, הכל פתאום נראה כל כך פשוט לרגע.