עצמות דגים, גלעיני תמרים, בדידות מאתגרת ושותפות מנחמת,
או בקיצור: "דוגי בג" מתקופת דגניה א'.

הידד, חדרי החדש!
עוד ריק. ריבועים, מלבנים חלולים.
שלי, כל האוויר מפה ועד לשם, בקיר.
ואין בו נפש, פעימות חיות.
מה נותר לי? שלי, כל הלבד הזה.

(ע"פ שיר של רחל)

החלון הגדול הוא בריכת שחייה
עיניי הן זרקורים משקיפים אל מתחת לפני המים
לדקור רעיונות איטיים, כמו שחף בשמיים
מחפש טרף. כמו חיי דג שלו, בוהה, נושם.
יגמור בצלחת כקיסמים, כשירי.

אני עף בחדרי שלי.
אם חדרי הוא עולם התעופה הפרטי שלי
אני יכול לשנות את חוקי כוח המשיכה כעווית נפשי
אני קליל ועולה ויורד ועולה בתנועות חופשיות,
אני רוקד.
מישהו מחליש ומגביר את עוצמת המוזיקה באוזניי.
כמו כמות האוויר הממלאת את ריאותיי.
הכל לבן ונוגע בחיים חדשים

המרחק ממך
הוא כמו סכין עדינה
החותכת בבשר הנע,
לאט, לאט,  
ההרגשה של גופך,
צמוד אליי, מתחזקת
וכך המרחק גובר.
האתגר העצמי שהצבנו בפניי
מחזק אותי כל הזמן-
מחזק את פחדיי, את בדידותי
ואת תלותי.

שיר מלחמה

שירים תחת קולות הרדיו
צמודים למקלטים, צמודים למיקלטים.
שירים תחת האיום הצפוני
בתוך החדר הפרטי, קרוב לקיר הדרומי.
שריקות באוויר, שריקה אישית של שיר.
אוויר מהחלון, אבל לא בשהייה ארוכה.
מחנק וסגר בתוך החדר הלבן
לכבות מהר את המכשיר המקשר
עם העולם החיצון, הפאניקה באישון,
ללכת לישון.

שיר שיכור #1

פותחן בקבוקים,
לו רק היה לי כעת...
זה כל מה שחסר.
הייתי הולך ללוות מהשכנים
אבל אני לא רוצה להצטרך להזמינם
לחגיגה הפרטית שלי.
אני מנסה את פותחן השימורים,
הסכין והמזלג - כולם התעקמו.
אני לוקח בורג ומברג שלא מתאים
ומתחיל לסובב. אני אנצח, אני אשתה
את היין הזה! יין זול ב- 18.89 ש"ח.
אני מסובב ומושך, מושך ומסובב וגוזר
ולבסוף- פלופ! הפקק בפנים
ולי יין זול עם חלקיקי שעם
ובאותה מידה הייתי דוחף את פותחן הפקקים
באוזן ומסובב ומושך עד שהיה לי דם
וחתיכות של פקק. לא משהו, לא עסיסי,
לא פירותי, לא עשיר, לטעום ולירוק...
לשתות קצת מים בגלל החום של המאמץ.

מתעורר במיטה כעורה
מי אני עכשיו?
אין אף אחד נוסף מתחת לפיקה
מי אני? כמה אני? כמה גופי?
אפילו בחלומותיי משהו נעדר...
הרבה צבעים על מזלג השיער
איפה אני? כשפרסת הטואלט מונחת בשלווה...
אנחנו? מי אנחנו?
יש חלב במקרר ואני שותה רק שחור
הדירה הזאת - שלושה חדרים, למי עומדת?
יש ריחות אחרים, אני יודע באפי.
אני הולך עם ומרגיש בלי.
אני הרווק הכי זוגי בעולם.
אני המאושר הכי בודד בעולם.
אני, אני, אני אני.

כדור האהבה תוסס בתוך הכוס

 
ידי המוות מקישות על ארונות הקבורה של הפסנתר,
שחור - לגיהינום, לבן - לגן עדן.

דגים נוגסים בקירות חדרי
החדר מתמלא במים. אני טובע
לאט, המים נעימים.
טפטוף מים הוא כמו ידיים זקנות על פסנתר מגלידה.

פצעים הם כוכבים על דגל
פסים שצובעים את מעלה גרוני.

לילה אחד אחרי האהבה נשארנו עירומים
ודיברנו על העבר, הצצנו באלבום תמונות מילדותי
ובלילה אחר, אחרי האהבה נשארנו עירומים
ודיברנו על העתיד ותכננו את חיינו במשותף.

האהבה היא ההווה, ההווה הוא עירום.

בלילה הראשון צחקת ובשני בכית.
גופי העירום חיבק את גופך ופעימות ליבי בחזך
וליבך בחזי מנו את הזמן העובר והזמן שיגיע
בשלמות ההווה.  

אני לא יודע להיות
גוף של אישה
איך שזה זז
איך זה יושב על...
איך הם עומדים, איך חושבים כמו
אני לא יודע להרגיש
איך גוף של אישה
ולכתוב

שיר שיכור #2

המנורה נמוכה מידי
אני נכנס בה עם כל הכוח
הראש שלי מתמלא בחלקיקים של אור
חתיכות זכוכית בנוזל אדום
בסוף תמיד אני מדמיין שאני מתרסק
מחליק על רצפה רטובה, נדקר בבטן מאיזה שפיץ,
נופל מגובה או מתנגש במכונית,
או שאני מאבד שליטה על העצבים,
מתפרע, הורס הכול.
כשיש לי כוס ביד אני תמיד מדמיין
איך אני תכף זורק אותה והיא מתנפצת
כמו שראיתי פעם מישהו עושה עם פחית בירה.
לפעמים אני רוצה לשבור את הכול
אבל במקום אני נשבר בעצמי.
בסוף ימצאו אותי ספוג בדמעות שאני בכיתי...

שוקולד מריר אמיתי
נמרח על כל הקיר
נשפך על הבמה
רקדנית פלמנקו
שחור על אדום
רוקעת ברגליים
ניתן בו נגיסה
[השאירו אותנו לבד
כמו בסצנה אחרונה של סרט
את נשקת והמסך כבה]
אני השלכתי לפח
את החפיסה

בואי רקדי עימי
את ריקוד השכחה
למדי אותי את צעדייך
אלמד את קווי שמלתך
בואי נרקוד לאט על מים סוערים
אמחה את קצף שמלתך
חשכה תעלה, תשאיר אור ירח רחוק
זרקור מנווט אל חוף גופך.

בואי נרקוד בים
ונצלול בחוף ביתנו.
בשכחת העבר ועלטת ההווה
מול שמיי העתיד.

אישה מבוגרת עם תחת גדול
וילד צעיר שסוחב לה הכל.
קבוצת נערים משחקת כדורגל בקיר,
גרביים גבוהות, מכנסיים קצרות,
בשביל החימום הם הולכים מכות.
בבית התמחוי מגישות חילות יפות.
כלב שחור מביט מהחלון, מאיים לקפוץ.
במסלול של אוטובוס הסתובבתי שעות
הנהג סימן לי להוציא את האוזניות.
לאן אתה בעצם רוצה?
ומה יוצא לך בעצם מכל זה?
אני חסר כל כיוון ואין לי כלל תשובות,
שקעתי חזרה אל תוך החלונות.

הנה אנחנו טובעים עכשיו
תחזיקו חזק, היאחזו בדפנות ובחבלים.
תחילה, זה ירגיש מוזר לרובכם.
המים יגיעו לגובה הפנים, הנשימה תפסק,
אל תעזבו! תנו לזה למלא אתכם.
אל תיכנעו לרצון לעלות למעלה.
אל תעצמו את עינכם.
לאט, לאט הכאב בראש יגבר,
הקושי להחזיק ירפה את שריריכם
ואז תבוא הרגיעה המוחלטת, הרכה.
תוכלו לנדוד במים ללא כל הפרעה.

איך יודעים שחורף בא

פירות הדקל נדפקו אל הסככה ברעש
אצל השכנים קיפלו בחוץ את הספה
העשב הפך לפרא
והאף החל נוזל טיפה.
הצינור של המים נאטם לקיר
השמיכה הדקה פוטמה
השיער ההדוק שוחרר
נעלי הבית הוחזרו לאופנה.

לשטוף את הכלים
לבקש סליחה מאלוהים
להצליח לפתוח את הדלת
לקום בבוקר ולא ללכת

לא להתגלח שבועות
להסתכל בעיניים רק חצי פקוחות
לטפח גינה יפה ומסודרת
לנקות את שביל הגישה והמרפסת
לערסל חתול קטן בתוך הבגד
לשבת בכיסא אחד ולהרגיש באוטובוס של אגד.

יש גינות מטופחות יותר
ויש אותי, אני לא יודע לאן אני הולך
עשרים דקות להתארגן
האהבה בטלפון, האהבה בלב
שקית של מה שאני צריך
וכל מה שאני רוצה לשרוף
החיים במשקפיים, רגועים כמו תה צמחים
אולי להסתפר, אולי מה שכולם עוברים.
אישה וילדים. אישה, כלב וילדים.

יהרסו אותי בקלות
בניתי מבלי לשים לסדקים
הכול מטשטש, חתול אפור על רקע אדמה יבשה
יש לו סרט אדום, אבל הוא משתין לי בגינה,
הרחק, הרחק תלויה מראה

אז לפתע,
שערותיה והשיבולים היו אחד
גבותיה והעדרים היו אחד
שדייה והמצוקים
דמעותיה והמים הזורמים
אני הייתי אחד עם מצבת האבן לאחי
אצבעותיי עם קרחונים
ושפתותיה עם הדם שנשפך בעולם כולו.

שיר שיכור #3

אני זוכר שנפגשנו ליד הדלפק במסיבה
את לבשת שמלה אדומה
ואני בגופיה שחורה חשפתי מרפק
הצעתי לך לפתן או לרכב איתי על לוויתן
לסין או יפן, או לפחות לאפריקה האבודה
ואת עצמת עיניים וצעקת: זה כחול!
ובואי, אמרתי, נעשה מנוי לבית-הקולנוע
ונוציא את כל הכסף שלנו על סרטים טובים
ונתרוקן ונתמלא ונבלע ונשתה ונבלע
ונצא! אני אמשוך אותך במרפק וארוץ,
יפלו נעלי העקב שמעקבות אותך מאחור
והכל ישבר ויודבק ויתוקן וייפול ויישפך
והחיוך ייהרס והאודם ימרח על מדרכה
ליד הביב הזורם ואני האחוז את פניי בידיי
ואכנס בתוך הגופייה השחורה המוכתמת ממיץ הלפתן
ועל כל העיר ייפול לוויתן
ונטבע.

להתראות מתים יקרים,
זוהי שירה חבויה
שאף איש לא יראה.
להסיר את האדום הבוהק הזה,
לא להישיר מבט.
אני הולך והרוחות גועשות מעל כתפיי.
מחברתי בידי הקרה, אפי בתוך חולצתי.
להתראות מתים יקרים,
שלום מים חיים. הכל במערבולת,
הכל באוויר החם.

הפחד מחלחל בתוך השקט,
כל גל, עולה בו משהו חדש.
כלוא בין הרים לבין הקבר,
מתוך העשב מת בי עוד צעד של תקווה.
בין הקברים זוחל נחש גדול שחור, מצליף,
עולה עליי מתוך המים, לנקום בי, לתופסי.
אני מחפש אותך ורץ בלי נוע, לא מוצא,
לא מוצא מרוב מילים.
הכל גובר, הכול רוחש בי, שקט בלב הים.
רוצה לברוח, לא מעז לחזור בי.
הכל יבלע במאה שכבר עברה.

פרידה מהנחל,
על המתלה בגן תלויים שלושה מעילים קמוטים.
עובר תחת עץ הלימונים הצהובים,
הכלב השמן לא נובח בשכנים,
הכל ספוג בערפל שבהרים.
אני פוחד ללכת, אני לא רוצה להישמר.

אני אוהב אותך, את גבך החצוי ברצועה לבנה,
את שערך הנשפך על מיטה קרה.
יש איש בעקבותיי,
יש עקבות בעתידי.

מוקדש לנעמה וליפעת.
וגם לארז הלוי, לרחל ולכל מי שליווה אותי בתקופה זאת.
תודה.