21.4.07 1:02 בבוקר

ידידי היקר.
כשתקרא את המכתב הזה, אני (הנרי, אקרא לעצמי), כבר לא אהיה
כאן.
למען האמת, סביר להניח שאני כן אהיה כאן. אבל זה לא יהיה אותו
אני. וחוץ מזה, הרגשתי תחושה של חוסר כשניסיתי לכתוב את המכתב
היומרני הנ"ל בלי לפתוח אותו בשורו האלו, שקיבלו את חותמת הזהב
של הוליווד.

החלטתי לכתוב את המכתב הזה כדי להסביר, ואולי להצדיק. את
האירועים שהביאו אותי למצבי כיום. תמיד האמנתי שמעשים לא צריך
להצדיק, צריך לעשות. אבל כל המקרה המוזר הזה הוא עניין של
מוסר, ומעשים טובים הם מעשים טובים, ואלה שפחות - מגיע להם
שלכל הפחות ישמעו אותם, וישמעו אותי.

להצדיק. הצדקה. צדק. מה הצדק של מה שעשיתי? הצדק נמצא בכוונה.
רציתי, ואני עדיין רוצה מה שכולם רוצים. להיות אהוב. להתקבל
לחברה כשווה, כרצוי. במבט לאחור, לא הרצון היה הבעיה שהובילה
להיום. הרי כולם רוצים להתגבר על ההרגשה החונקת של הבדידות,
לשבור את המחסום הבלתי נראה אך הכה מוחשי, (ודוקר, וקר) שבין
תוך הגולגולת לבין החוץ, לבין הפנים של אדם אחר. זאת לא הייתה
הבעיה. אני פשוט לא ויתרתי.

אני לא חושב שאי פעם הרגשתי באמת שייך. אולי כשהייתי ילד, אבל
אני לא יודע. התודעה של ילדים היא כל כך עוברית, שיכול להיות
שהלבד הקפוא והשנון שלי ושלך ושל כולם הוא גדול מכדי שזרמי
המחשבות התועות והבודדות שבנפשנו הצעירה היו מסוגלות לתפוס.
למעשה, כך, הילדים לא מרגישים לבד, כי הם לא הגיעו לקצה ישותם.
יכול להיות. בכל מקרה, זה עבר, וכיום זה לא יותר מהבזקי זיכרון
קצרים וכואבים-מתוקים.

לבד, לבד, ועוד קצת. הנרי נגד העולם. מוזר לי שהיה לי בכלל
רצון לחיות, להתקדם, ללמוד, ולחשוב שאני מאוהב ולחשוב שאני
חושב שאני לא שונא וכן הלאה. אני מניח שבסופו של דבר זה היה
הרצון הבלתי מוסבר שלי לפרוץ את הגבול, ובטח גם קצת האמונה
התמימה שיש לי סיכוי להצליח. בסוף מסתבר שאפילו לא טעיתי.
מצחיק.

הייתי אדם טוב. זה לא מסוג הדברים שנהוג להעיד על עצמך, אבל
המכתב הזה גם הוא לא נהוג (אני יודע רק על עוד מכתב אחד כזה).
הריחוק אפשר לי להציב רף מוסרי גבוה לעצמי, ועמדתי בו. לא
הייתי מושלם, כי אף אחד לא מושלם, ומוסר אישי הוא לא מוחלט.
אבל חשבתי שהטוב יוביל אותי לאנשים אחרים. אז הייתי טוב. ואולי
באמת התקרבתי לאנשים, בטוח יותר משהייתי קרוב אליהם לפני כן.
אבל ההבדל בין רחוק יותר ורחוק מאוד הוא לא כזה גדול, במיוחד
לאדם שהתרגל להציב רף גבוה להכל. מעניין.

גם העמדתי פנים שאני שייך, כן. אולי אפילו במידה קטנה הייתי.
אני הרי, כמו שאתה יודע, לא משתמש במילה חבר, או ידיד, בקלות
ראש, והנה, המילה מתנוססת בראש מכתב מרוח דיו
וארוך-יתר-על-המידה שאתה מחזיק. אבל בעיקר העמדתי פנים.
בלהעמיד פנים הייתי טוב. לזייף את השייכות. דומה קצת לכניסה
לבית באלסקה, להצית אותו באש ואז להסיק שכל חוג הקרח הצפוני
הוא חם באופן בלתי נסבל.
כלוב הקרח היה סגור סביבי, ואני הצתתי זיכרונות של אנשים,
חפצים והרגלים שהיו והנם, וחלקם חשובים לי ביותר, בשביל שיהיה
קצת חם.

ואלכוהול, ופסיכולוגים, וסארטר, שלא עזר בכלל, האידיוט.
וכדורסל, כדורגל ופריסבי. ולנסות להיות עוד יותר טוב, ולהיות
עוד יותר טוב. ועוד אלכוהול, ועוד פסיכולוגים. תמיד איכשהו הם
באו ביחד. וסקס, הרבה סקס. שורף זיכרונות, מתחמם קלות, ואז
קופא מקור. רכשתי עוד זיכרונות, בעיקר כדי שיהיה מה לשרוף, כמו
שהגששים אמרו. הא, חשבתי שזה זיכרון שכבר נשרף מזמן.

זה הרקע למה שקרה. אני כבר לא צעיר, אבל גם לא מבוגר. ראיתי
הרבה, שכחתי לא מעט. ולכל האורך, חיפשתי את השמש, את הלהבה,
שתמיס את הקירות האלו.

יום אחד, לפני כמה שנים, הלכתי לי במוזיאון באדינבורו, ופתאום
הייתה לי הברקה, בעקבותיה תחושת תקווה שלא חשתי כבר כמה זמן.
כאילו מישהו פתח את צוהר בתא מבחיל בספינה, ולפתע נכנס לחלל
החדר הריח המשכר של הים שחיכה כל הזמן הזה בחוץ, במרחק
זכוכית.

כל הניסיונות שניסיתי עד היום, הבריקה המחשבה ורצה בראשי כמו
חשמל תזזיתי במיוחד, היו לפרוץ את גבולות הבדידות הכפויה עלי,
בעזרת חום פנימי בלבד. ואיך יכול להיות שחום פנימי, של אדם
קפוא מנותק ומיואש כמוני, יצליח להמיס את קרחוני הריחוק
העצומים שחסמו אותי מאש התמיד?

ברגע הזה, ידידי, הכול היה ברור לי, והבנתי מה הייתי צריך
לעשות. אור חיצוני. חום מבחוץ, לא ממני. אם הכלוב לא ייכנע
מבפנים, בגלל חולשותיי האישיות, הרי שבפני הכוחות מבחוץ הוא
יהיה חייב להיכנע. כה פשוט. לבצע - קצת יותר מסובך. אבל אני
נעצרתי במילה "לבצע", ולא חשבתי על שום דבר אחר.

לבצע. בצע. הפכתי לרודף בצע. היה לי קשה להיות הרודף בצע
שהייתי, ובו בזמן לקחת חלק בשייכות המדומה שהיו חיי. אבל שני
החלקים השלימו אחד את השני. היה לי ברור שאני צריך אנשים
סביבי, כדי להיות שייך אליהם באמת כשיבוא היום.

בינתיים, הקדשתי, במלוא מובנה הקדוש של המילה, את זמני לפיתוח
הקליע, קרן האור, התרופה שבאמצעותה אוכל לחדור פנימה והחוצה.
למדתי כימיה, ונוירולוגיה, מכל מקום וכל זמן שיכלתי.

החכמתי. התקדמתי. ניסיתי, טעיתי, למדתי עוד קצת. למדתי עוד
הרבה יותר. טעיתי עוד כמה פעמים, לפעמים גם בלי לנסות. אבל
המשכתי להתקדם. כי הרצון להרגיש שייך היה חזק מכל דבר אחר.
ואני לא ויתרתי.

כמה זמן זה לקח?
זה לא משנה. הזמן לא היה חשוב. הייתי קיים, והייתה לי מטרה.
נשארתי קיים וזה מה ששינה. זה לקח לא מעט זמן, אבל בסוף
הצלחתי.

גלולה, פשוטה. אין תופעות לוואי, חוץ מגירוד קל בפעם הראשונה,
שלא הצלחתי - וגם לא כל כך התחשק לי לנסות לתקן. רק אני הייתי
צריך לקחת אותה בשביל שתפעל, והחומרים שבה כבר יעשו את העבודה,
והם עשו.

הדבר העצוב באמת, לדעתי, היה שהתרופה פעלה. קשה לי לתאר את
ההרגשה. אדם שבילה את כל חייו בחדר, לא יצליח להבין מהו חוף ים
שטוף שמש. וככה באמת הרגשתי. כולם אהבו אותי, ואני אהבתי את
כולם. ולא במובן הצבוע, שבו אומרים ואחר כך תוקעים סכינים של
אדישות בגבים או בלבבות של האחרים. שייכות מלאה, לי - לכולם -
לעצמי.

התחלתי להתמכר לתרופה, שהשפעתה היתה קצרה בפעמים הראשונות,
וארוכה יותר ויותר ככל שהמשכתי בטיפול. ולמה לא להתמכר? התרופה
נתנה לי כל מה שאי פעם רציתי ולא זכיתי לא. וזה היה עילוי
אמיתי. החל מאתמול, אני כבר לא צריך לקחת את התרופה, וההשפעה
היא תמידית, ובלתי ניתנת לשינוי. אירוני.

כבר דופקים על הדלת. אז אני אקצר.
אני עומד כאן, עכשיו, שונה.
האם הייתי עושה הכל עוד פעם אם היתה לי הזדמנות? יכול להיות.
אבל בגלל האנוכיות שלי בלבד. ולא כי זה צודק.
האם אני ממליץ לאחרים לנסות? אני לא יודע. יתכן וההשפעה של
התרופה כפי שהתבטאה אצלי היא ייחודית לי, וכל אדם אחר היה קוצר
פירות בלבד. יכול להיות שהתחושה הזאת, של חוסר השייכות, כפי
שחשתי אותו אז, היה ייחודי לי. אבל אני לא יודע, כי לא הייתי
שייך. והיום אני כבר לא רואה.

אני אגיד כבר עכשיו - אני אקבל כל עונש שתגזרו או שכבר גזרו
עלי. תגיד להם. אני לא טוען לחפותי, אלא רק מבקש את סליחתך.
בדיעבד. מעולם לא רציתי בזה, במה שנהיה. אבל הבנתי רק מאוחר
מדי מה באמת קרה לי. תמיד מבינים מאוחר מדי.

אני, הנרי, רציתי להיות שייך. והפכתי לשייך. אבל להיות שייך,
זה לפרוץ את הכלוב, והחומות. הנרי, על כל מגרעותיו ויתרונותיו,
היה גם החומות. הן היו חלק ממנו, חלק חשוב. ועכשיו כשהוא הסיר
את החומות, נשארתי רק אני.

אדוארד הייד.