(יותר מונולוג משירה)

היא אמרה לי
-"תפסיקי!"
הוסיפה בקול חנוק מדמעות
-"את מכאיבה לי"
לא עצרתי.
-"למה את עושה את זה?"
-"ככה בא לי"
השבתי.

-איי!"
קולה נבלע בחשכה
-"מה, את מתנגדת?"
-"יש לי ברירה?"
צחקתי...
-"תעזבי אותי! את שומעת אותי?"
לא הרפתי.
-"למה את מכאיבה לי כל-כך?"
-"למה לא?
כשאני רציתי שהוא יפסיק
הוא לא הפסיק...
למה שאקשיב לך? לי הוא לא הקשיב..."

-"אני זה לא הוא..."
היא התחילה לבכות
-"את חושבת שאם תורידי דמעות אעזוב אותך?"
-"אני דורשת שתניחי לי!"
התפרצתי:
"גם לי יש דרישות ושמים עליהם פס!"
-"אה, אז את גם שמה גם פס עליי?"

עזבתי אותה משום מה.
והיא המשיכה לזרוק מילים של כאב
וקול של כניעה.
-"מה עשיתי לך?"

המשפט האחרון.
זה הוא שקמתי איתו בבוקר...