מכה עמומה וצרחה ואז עוד מכה ועוד אחת ועוד אחת אבל בלי צרחות
לאחריהם.

האשה בחלוק החולים שלה כבר יצאה מהדלת לפני שהוא הפסיק לחבוט
בגופה ההיא שכרגע כבר נראתה יותר כמו בשר טחון. היא רצה לכוון
היציאה שעיניה פעורות מרוב פחד והאנדרנלין מציף את כל ורידיה
מרוב אימה. היא רצה במהירות ושכחה את כאבי פסיעתה. הדלתות
שבמסדרון עפו אחורה ככל שהיא המשיכה לרוץ ללא תחושת מציאות.
היא רק צרחה. והצרחה הזאת עזרה לה לא להחליק מעבר לשולי התודעה
שחורים של חוסר ההכרה. היא העזה להסתכל אחורה לרגע וראתה אותו
משסף עוד רופא שיצא החוצה לראות על מה כל המהומה.

הוא הסתכל קדימה למסדרון הכוכב המחומש על חזהו שמייצג רוע,
כוח, סקס לפני נישואין, אנשים שלא עומדים במסגרת וחלאות
אנרכיסטים האיר לו את הדרך באור רפאים. הוא לא ראה אנשים בכלל
הוא ראה רק רפאים, הוא בא מבחוץ ככה אמרו, כרגע לא משנה מהיכן
הוא בא, הוא מצא מטרה, וכשיש לו מטרה היא לא מחזיקה בחיים הרבה
זמן. אף אחד לא יודע מי משלם לו או מאיפה הוא מגיע. המשטרה
משתגעת. הם לא מבינים אותו. איך שהוא הולך ככה במורד המסדרון
בעקבות המטרה במן החלטיות מעשית ורגועה כאילו הוא רק צריך לצלם
דף במכונת הצילום במהירות. הוא לא שייך לשם כולם ידעו את זה.

היא המשיכה לברוח וראתה שזה ללא הועיל הוא משיג אותה ואף אחד
לא יכול לו! הוא בא מבחוץ אבל הוא מכיר אותנו! היא עצרה
והסתובבה ונסתה לדבר איתו. הוא הגיע אליה אבל לא הבין מילים,
רק תחושות הוא ידע. היא דיברה והוא התקרב באותה נחישות מעשית
הוא הרים את התער ו...

"רוןןןןןןןןןןןןןןןןןןןן בוא לאכול כבר די עם המשחקים!!!"
נשמע קול מהמטבח. "אבל אמא..." החל הזאטוט, "עכשיו!" ענתה לו
אמו.
הוא זרק את הבובות חזרה לשטיח שהיה מסדרון. הוא לא באמת אהב
מילים, רק רגשות הוא הבין באמת.