26.6.04


"איך הגעתי לכאן?" הילדה הקטנה שבתוכך שואגת,
ולך אין תשובה. איך באמת הגעת לכאן? לטוב ולרע. איך?
מילים בוערות בתוכך כמו אש, וכמה דמעות עצורות בלבך,
וגם בעינייך הן עצורות, אותן עיניים אשר מאיימות להיבלע בין
מחוגי השעון האימתניים קמעה.

עולם שלם קורא לך, כמו גם מצפה לך (ותודי, תודי שאת גם, קצת,
מצפה לו), הרבה דרכים שזורות אור מתנצנצות בתוך כדור הבדולח
שמצייר את עתידך בפלטת צבעים מיוחדת.
אולי עצב יהיה לעיתים, אולי כאב, אולי אובדן, אולי יגון,
לבטח כי חלקם יהוו תכלית בדרך החיים שמועדת לפנייך,
אך גם הרבה קרני שמש ימלאו את לבך, הרבה חיוכים יציפו את
שפתותייך,
מתיקות רבה כמו אותו שוקולד שבו היית מלכלכת את פנייך
כשהיית קטנה.

"איך הגעתי לכאן?" הילדה הקטנה שבתוכך שואגת,
ולך אין תשובה. אמרי לה, אנא ממך, אמרי לה, והזכירי לה זאת מדי
פעם בפעם,
כמו גם לילדה הגדולה שבך, הלא היא אותה אחת, אשר בנוייה מרבדים
אין ספור
ותובנות שעשויות מהתחשלות רבה שנעשתה במשך הזמן,
שהגעת לכאן כי השנים עברו, כי הזמן רץ, כי התבגרת, כי גדלת,
כי את הזמן לא ניתן לעצור, כי לפנייך מסתתרות הפתעות למיניהן
שאסור לך לפספס בגלל אותו פחד מובלע שעוצר אותך מלרצות
להתקדם.
אל תיתני לו לעצור. תני לעצמך להתקדם, ולשמוח, והוציאי מעצמך
את המירב,
הפיקי מעצמך את המיטב, וכשהילדה הקטנה שבתוכך תשאג,
דאגי ללטף אותה, ולחבק אותה, כי זו נחמה אדירה שאין כמותה,
לחבק את עצמך, במרוצת הזמן.